הזעקה לאל מול זעקת בלפור

הניגוד החד בין האישור הניתן לקיום אירועי מחאה המוניים, לבין המגבלות המושתות על תפילות, מעורר, ובצדק, אי נחת. ציבורים שונים, כמו דתיים ומסורתיים, חשים שערכיהם לא זוכים לכבוד השמור לערכים אחרים, ותחושת האֵיפָה ואֵיפָה פוגעת בנכונות לציית להגבלות מצד מי שחשו מופלים לרעה.

מגבלות הקורונה הן אפוא לא עניין טכני בלבד. הן מבטאות, לעיתים בעל כורחן, שיקולים נורמטיביים והעדפות ערכיות, והתמונה המשתקפת בימים אלה היא עדיפות להפגנות על פני תפילות. האם זהו האיזון הראוי במדינה יהודית ודמוקרטית? ברור שלהפגנות פוליטיות יש חשיבות רבה דווקא בזמנים כאלה, אבל כך גם לתפילות. אין חולק על כך שהמשבר החוקתי, הפוליטי, הבריאותי והכלכלי הוא עילה לגיטימית למחאה, והפגנות הן כלי ביטוי מרכזי לביקורת השלטון במשטר דמוקרטי. בית המשפט קבע בשורה של פסקי דין שהזכויות לאסיפה ולהפגנה הן יסודיות ומרכזיות, והתייחס בחשדנות לניסיונות של רשויות אכיפת החוק להגביל הפגנות ולהשתיק בכך את הביקורת. 

אך המשבר פוגע בו בזמן גם בצרכים ובערכים אחרים. מבין אלו, הפגיעה המכאיבה ביותר לקבוצה משמעותית של ישראלים היא מניעת האפשרות לקיים בבתי הכנסת תפילות, מוקד של הביטוי היהודי־זהותי־תרבותי. אם בימי חול הפגיעה הזו משמעותית, בימים הנוראים, שבהם התפילה בבית הכנסת היא מרכז היום ומה שמגדיר אותו, היא קשה הרבה יותר. גם לפגיעה זו במרקם החיים הדתי יש ביטוי חוקתי: הזכות לחופש הדת והזכות לתרבות ולזהות, ודאי כשמדובר בזהות יהודית. גם על הזכות הזו הגן ביהמ"ש בפסקי דין, תוך כדי הכרה בערך הרגשי והקיומי שיש לקיום מצוות הדת, כמו תפילה, עבור היהודי המאמין במדינה יהודית. 

גם אם ב"מדידה" החוקתית־ישראלית הזכות לחופש הביטוי מוכרת כמרכזית יותר, ספק אם הפגיעה הרחבה כל כך בחופש הדת משקפת יחס ראוי לתפילה. יהודי שלא זוכה להתפלל בבית הכנסת שלו ביום הכיפורים, לא יקבל בשוויון נפש את הפלס החוקתי הזה, בוודאי מול תמונות של עוד הפגנה מבלפור. למול זאת, יש להדגיש הבדל משמעותי אחד בין תפילות להפגנות: בעוד אין חשש שאיסור תפילה נובע מהתנגדות לערכיה, הגבלת הפגנות נובעת אכן מעוררת חשש לשיקולים לא ענייניים. 

משבר הקורונה מחדד שוב את שניות הערכים החוקתית הישראלית בין "יהודית" ל"דמוקרטית". האם אפשר להכריע מבלי לייצר תחושת אפליה ולפגוע באמון הציבורי בהנחיות? נקודת המוצא צריכה להיות שיש ערך משמעותי בהפגנה, כמו בתפילה. כשמוטלות מגבלות על תפילות או על הפגנות, פעילויות שהן ציפור נפשם הערכית של אזרחי ישראל, יש להקפיד על החלת סטנדרטים שקופים ודומים שמכבדים את הערכים החוקתיים ואת הרצון לקיים אותן פעילויות, תוך שקלול הנתונים הבריאותיים הרלוונטיים ונכונות להשקעת תשומות משמעותיות כדי לאפשרן, גם במסגרת מגבלות הקורונה. בדרך הזו, לצד איזון ערכי ראוי, יגדל גם אמון הציבור במדיניות הממשלה. 

ד"ר שוקי פרידמן הוא מנהל המרכז ללאום, דת ומדינה במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה למשפטים במרכז האקדמי פרס