עשרים שנה חלפו מאז פטירתו של המשורר הכל־ישראלי יהודה עמיחי • מילותיו עדיין משמשות צוואה רוחנית לחיים שלנו כאן, מזכירות לנו את ערך הזמן שניתן לנו
יש נפילים שמרוב גודלם נעלמים בצל שמש המילים שהם מטילים, ו"בארץ הלוהטת הזאת, מילים צריכות להיות צל", אמר פעם בחוכמה יהודה עמיחי. יש מעט ישראלים שאינם מכירים שורה או שתיים משירת עמיחי. שלטי חוצות ופוסטים בפייסבוק, טקסי סיום וכותרות עיתונים, מצבות ומצעדי פזמונים - עמיחי כתב מילים לכל רגע בחיי אדם, מהעריסה ועד הקבר.
צילום: משה שי
מילותיו היו כעולם שאִמו אפתה לו בתוך העוגיות כ"טיל לתוך הדורות הבאים". האיש שהעיד בצניעות כי הוא "משתמש רק בחלק קטן מן המילים במילון" ביטא רעיונות מורכבים במילים פשוטות, והפך מורכבויות אנושיות למטאפורות שילדים בגן מבינים. היכולת הפלאית הזו הקנתה לעמיחי, עוד בחייו, הצלחה פנומנלית וגם כלכלית, אשר משוררים אחרים יכלו להגיע אליה רק בעקבות זכייה בלוטו במקרה הטוב, או במקרה המצוי יותר, לאחר מותם.
ההצלחה של עמיחי עוד בחייו גררה קנאה רבה. ככל שהתפרסם יותר לאורך השנים קיבלו שיריו ויצירתו פחות התייחסות בקרב מקצועני מילים, עמלני השורות השבורות וחובבני שירה "רציניים" מכדי להיתפס קוראים "שירה למתחילים". בתקופות לימודי המאסטר בספרות עברית, הכרנו משוררים משולי השוליים של רפובליקת המילים העברית, שעות ארוכות נברנו בשורות סתומות, אך עמיחי עצמו היה בגדר ההוא שאת שמו אין לומר. זכור לי במיוחד מרצה אחד, שבכל פעם ששמו של עמיחי עלה, היה מנפנף בידו ומצהיר שאינו עוסק ב"שירת קופות סטימצקי למורות חיילות", כמה שנים לאחר מכן זכה אותו מרצה בפרס ע"ש עמיחי, ורק אז שינה את טעמו, ואמר שלמרות היותו "משורר מתנות, היו לו איזה שיר או שניים לא רעים בתחילת הדרך..."
הפופולריות של עמיחי החריגה אותו מגבולות מגדל השן. שירתו שימשה מש"קיות חוי"ה, מורות לספרות - וכן, גם מוכרות בצומת ספרים. שיריו הפכו לשלב התפתחות ראשוני עבור הרבה כותבים ומשוררים לעתיד. אין בי שמץ של בושה לומר ששיריו של עמיחי היו המקום שממנו התחלתי את צעדיי המהוססים בעולמות השירה העברית. עם השנים מצאתי את עצמי מתפעם גם ממטאפורות פחות מובנות ושורות מורכבות, אולם אף פעם לא שכחתי לעמיחי את חסד תחילת הדרך. יתר על כן, לאורך השנים מצאתי את עצמי שב אל הדפים שסימנתי בספריו, וגיליתי שמעבר ליפי פני הים, משתרע עומק הצלילה.
היום, שישי, הוא היארצייט העברי, עשרים שנים בדיוק לפטירת יהודה עמיחי. בימים אלה מופיע גיליון מחווה מיוחד וחגיגי של כתב העת לשירה "משיב הרוח", המוקדש כולו לעמיחי וליצירתו. יפה עשו אנשיו שפתחו את העיסוק ביצירת עמיחי לכל עבר. מעבר לטיוטות נדירות בכתב ידו של עמיחי, אספו שירי מחווה וקריאות מחודשות בשירי המשורר, מסות קצרות ועבודות אמנות בהשראת שיריו, שכן נדמה כי בשנים האחרונות העיסוק בעמיחי מתמקד ברכילות ביוגרפית ופחות ביצירתו.
אגי משעול, אריאל הירשפלד, רוני סומק, רפי וייכרט, אורית גידלי, יוסף עוזר, סיון הר־שפי, שחר מריו־מרדכי, אפרת ביגמן, שי דותן, מתי שמואלוף, מיה טבת דיין, דוד עמיחי (בנו של המשורר) - הם רק חלק מהמשתתפים בגיליון. מי שמכיר את היצירה מאחורי השמות יכול לראות שמדובר במרחב שירה רחב יריעה, חוצה דורות, אמונות פוליטיות וחצרות מקובלות ומקובלים. על הגיוון הזה מגיע ציון לשבח לעורכי כתב העת, המשוררים אליעז הכהן ושלומית נעים־נאור.
לפני שנים רבות מצאתי את עצמי כסטודנט צעיר בירושלים. חברי החילונים יצאו לפאבים מעושנים ורועשים לדייטים עם נשים. עבורי ושכמוני, גינות החמד של עיר הקודש היו המקום שבו התקיימו דייטים ראשונים ומהוססים, הזמן והמקום לחזר ולחזור.
צילום: אסף רובינשטיין
ערב אחד ישבנו אהובתי ואני על ספסל, רוקמים עתיד חדש מול חומות העיר העתיקה. לקח זמן עד שהבחנו באיש מבוגר שהתיישב לא רחוק מאיתנו בגינה הציבורית והביט בנו ארוכות. לאחר כמה רגעים נבוכנו מירושלים ומשוגעיה, נאספנו מחלום הערב וקמנו ללכת. כשחלפנו ליד המבוגר, הצלבנו מבטים. רק אז הבחנתי באור הממזרי שנצץ כמגדלור בעיניו. שערו הכסוף נד לשלום בנימוס כשחלפנו לצידו. רק כמה צעדים לאחר מכן הבנתי את מי ראו עיניי. לא האמנתי, אך הייתי חייב לבדוק, שבנו לאחור: "יהודה?" שאלתי.
ועמיחי השיב "ערב טוב גם לכם..." נותרתי ללא מילים מול איש המילים. השתמשתי בשורותיו במכתבים שכתבתי לה, ובאלו שהקראתי לעצמי כקריאת שמע שעל המיטה, לפני השינה. מקיים את אמירתו כי "מילים של שירה הן כמו תפילה". במבוכה וחוצפת נעורים שאלתי - "אז עכשיו ניכנס לשיר?" ועמיחי השיב שורה שנחרטה בי כשיר פרטי - "מי שרוצה ימצא עצמו בשיר, ומי שזקוק - השיר ימצא אותו".
מאז עברו שנים, שורות רבות חלפו בחיי, שכן "ככל שמתרחקים מן האהבה, אנו צריכים להרבות בדיבור", ועדיין רק שורות מעטות הצליחו לדייק כמה "היינו אמצאה טובה ואוהבת, אווירון עשוי מאיש ואישה" ולזקק מימי המלח תובנות כ"היה לנו טוב ביחד. אבל ליבך למד בבית ספר אחר מראשך". למרות שחיפשתי, בסופו של דבר לא מצאתי אותנו בשיר של עמיחי, אבל שיריו מצאו אותנו במקום שבו "סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ". מילותיו כצוואה רוחנית מעשירות את החיים כאן ואלו העתידים לבוא עם תובנות פלא על עולמנו המגלות אותו מחדש בכל פעם ששיר מוצא אותך, ומזכירות לנו את ערך הזמן שניתן לנו כאן - "היו שלום, חיים ומתים יחדיו, גם דגל מורד לחצי התורן מתנופף בשמחה".
לפני כחודש נפטר אביו של לירון אטיה מלהקת הפיל הכחול. אטיה הגיע אל בית הקברות, ובתום ההלוויה נשאר לרגע מול קבר אביו, ואז זה היכה בו: "הסתכלתי סביבי ופתאום, בשנייה אחת, הרגשתי את הכאב הכי גדול שהרגשתי בחיים. בשנייה הזאת הבנתי שלא אוכל לבקר את אבא שלי. אני מסתכל על המצבות ורואה שהרווח בין מצבה למצבה הוא בערך 40 ס"מ. איך אוכל לעבור שם עם כיסא גלגלים? אני מסתכל ימינה - המרווח אותו דבר, שמאלה - אותו דבר, אחורה - אותו דבר. כל בית העלמין לא נגיש. קדיש על הלב שלי".
צילום: פרט מתוך עבודה של האמן ריק בלאק
כפי שיודע כל מי שהיה בבית קברות ישראלי, המחסור בקרקע לקבורה מצופף את השורות והמרווח שבינן בקושי מאפשר להולכים לעבור מבלי לדרוך על קברים כאלו או אחרים, וקל וחומר אינו מאפשר מעבר מונגש לכיסאות גלגלים. הפוסט שפרסם אטיה הפך לוויראלי ובצדק רב, יש מעט מאוד זעקות כאב צודקות מאלו. "הרצתי שלושים שנה קדימה וראיתי את עצמי בעתיד עובר יום קשה, רוצה לברוח מהכל ולבקר את האנשים שאהבתי ואיבדתי, לשבת איתם לבד ולדבר. אבל אין. אי אפשר. אצטרך לשבת על הכיסא בקצה השורה, עשרות מטרים מהם, אין לדבר, אין לשים פרחים, אין לשטוף את הקבר. ואם מה שעובר לכם בראש כרגע זה שאתם באמת באמת מבינים אותי אבל 'אין מקום ולכן אין ברירה', תדמיינו שממחר מחליטים שאין מרווחים בין המצבות בכלל - מצבה צמודה למצבה, ואיפשהו בתוך גוש השיש הענק הזה, נמצא הבן אדם שהכי אהבתם בעולם וכל מה שאתם יכולים לעשות זה להיות 30 מטר ממנו".
"יותר מדי מתים, פחות מדי אדמה לכסות את כולם", אמר פעם יהודה עמיחי. השנים הקרובות יכריחו אותנו כחברה להסדיר את בתי הקברות, וחשוב שקריאתו של לירון אטיה תעמוד מול עיניהם של מקבלי ההחלטות, וחובת הנגישות תחל גם על "בית החיים" בעבור החיים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו