מבט צר, עולם גדול

העולם שיצרנו סביבנו הוא רק פיסה זניחה של המציאות • מי שמבסס את תפיסתו על מיקוד ענייני היומיום שלו, לא יכול להבין את התהליכים המשפיעים עליו באמת • הקורונה כמקרה בוחן

ברשימה שראוי שנתחיל לערוך תחת הכותרת "מה למדנו מהקורונה", כדאי שנציין את "כשל המיקוד". אנחנו חיים בסביבה מסוימת, עוסקים בתחומים מסוימים, מנהלים את חיינו במסגרת מסוימת, ועם הזמן אנחנו מסגלים לעצמנו תפיסה שלפיה העולם הוא מה שאנחנו רואים. אלא שאם נחשוב על כך לרגע, נבין שמה שאנחנו רואים הוא "העולם שלנו" - העולם שיצרנו סביבנו, שהוא פיסה זניחה של המציאות. 

כך למשל, כשאנחנו מדברים על "העולם" במדורי הכלכלה אנחנו בדרך כלל מדברים על אירופה וצפון אמריקה; אולם המשוואה הפשוטה היא שאוכלוסיית אירופה ועוד אוכלוסיית צפון אמריקה שווה לגודל אוכלוסיית אפריקה. "העולם" שלנו - אירופה וצפון אמריקה - היא אוכלוסייה שמהווה פחות מ־30% מאוכלוסיית אסיה. 

אפשר להגיד בציניות שהאנשים פחות רלוונטיים לכלכלה - חשוב יותר מה הם יודעים לייצר. מהבחינה הזו כמובן שצפון אמריקה גדולה מכל יבשת אחרת, אבל זה לא נכון כשמרימים את הראש מהפוקוס היומיומי, כי אנשים הם המנוע הרלוונטי - הם הפוטנציאל, וגם ההשפעה הנוכחית שלהם גדולה יותר מכושר הייצור שלהם.

כך ניתן ללמוד גם ממגיפת הקורונה - אנשים יכולים להפיץ מחלות בעולם, למשל; גם זה פוטנציאל שצריך להביא בחשבון. אבל הם גם יכולים, מנגד, להפוך להיות פרודוקטיביים יותר, בדיוק כפי שהעולם המערבי יכול להפוך לפרודוקטיבי פחות. מי שלא מתעלם מהמפה הדמוגרפית של העשורים הבאים בעולם מבין שבתוך שני עשורים בלבד אוכלוסיית העולם צפויה לגדול ב־30%. הגידול הזה יירשם בעיקר באסיה ובאפריקה, על חשבון קיטון שיתרחש ב"עולם המערבי". זו מגמה שתשנה לבלי הכר את העולם כפי שאנחנו מכירים אותו כיום. בתכנון מדיניות של כל מדינה וחברה ראוי להביא בחשבון באופן משמעותי יותר שינויים טבעיים מעין אלה.

לא על הטרור לבדו

כשראש הממשלה בנימין נתניהו ביקר בהודו, בתחילת 2018, המצב שם היה מהטובים בעולם. כאן המקום להסביר - מבחינה כלכלית מצבה של מדינה, כמו מצב חברות ומשקי בית ואנשים בכלל, נמדד בעיקר בשיעור הצמיחה ובפוטנציאל הצמיחה. במילים אחרות, מצבה של חברה עשירה בסטגנציה הרבה פחות טוב ממצבה של חברה ענייה שצומחת, אם יש לה פוטנציאל להתמיד בצמיחה מרשימה.

ב־2018 לפחות 20 מדינות בהודו, שמהוות את רוב אוכלוסייתה ושטחה, רשמו צמיחה ממוצעת של 12.5% בשנה - צמיחה שנרשמה גם ב־2019. בהתחשב בעובדה שהודו מונה 1.38 מיליארד איש והמדינה השנייה בגודל אוכלוסייתה בעולם היא סין, בהפרש של 60 מיליון איש "בלבד", הרי שהודו חשפה את הפוטנציאל הכלכלי הגדול בעולם.

לא הרבה מדינות בעולם זיהו את הפוטנציאל הזה באופן מיידי, ישראל היתה אולי הראשונה שבהן. הודו גם לא מתגרה בארה"ב ועיקר הצמיחה שלה מבוססת על תהליכים פנימיים, כפי שהיה בסין בשני העשורים האחרונים - צירוף של אוכלוסיות כפריות חלשות למערכת הייצור והצריכה המודרניים. 

מי שמתעקש לבסס את תפיסת עולמו על מיקוד ענייני היומיום שלו, לא יכול לתפוס את התהליכים האלה - המשפיעים עליו באופן משמעותי עוד יותר. אם נחשוב שחיינו כאן תלויים בכמה קבוצות טרור מטורפות ובתומכיהם באירופה, נישאב בקלות לפיסת המציאות השולית הזו. 

סכסוכים בפרופורציה

הסכם השלום עם איחוד האמירויות הוא המשכה של אותה תפיסה מבוססת הראייה הגלובלית - היציאה מ"כשל המיקוד". אי אפשר שלא לראות את המועמדות הטבעיות להמשך התהליך הזה. בחריין היא מועמדת טבעית להמשך התהליך - היא דומה באופייה לאיחוד האמירויות - אוכלוסייתה מונה כ־1.75 מיליון איש בלבד, היא עשירה מאוד ומפותחת, אין לה שאיפות אימפריאליסטיות והיא דואגת בעיקר לעתידה. היא קרובה לסעודיה, לא רק גיאוגרפית (כביש על־ימי מחבר ביניהן), אלא גם ביחסיה הטובים עם ארה"ב. גם מדינות גדולות יותר בצפון־מערב אפריקה - מרוקו - קרובות יותר לנרמול היחסים עם ישראל.

אך גם מדינות כמו דרום סודאן, למשל, מעניינות מאוד. מדובר במדינה הצעירה בעולם. רק לפני תשע שנים היא קיבלה את עצמאותה, אחרי שהסתיים סכסוך איום וארוך עם סודאן. היא מונה כ־11 מיליון תושבים, היא בין העניות בעולם, אך בין העשירות במחצבים ומצבה החדש מסמן אותה כפוטנציאל צמיחה בשנים הבאות. מרבית תושביה נוצרים ואזרחיה נחשבים לאוהבי ישראל. אחריה יש כמובן עוד מדינות רבות באפריקה שעשויות ליהנות משלום עם ישראל, לא פחות מכפי שישראל תוכל להפיק מהן - כלכלית ומדינית. 

ישראל יכולה לתרום רבות גם למדינות המפותחות, בתחומי השקעות ענפי ההיי־טק והרפואה וגם למדינות העניות בתחומי החקלאות, האנרגיה, המים ותחומים נוספים. מעבר לכך - כמו עניין הצמיחה, גם כיוון הצמיחה של היחסים הבינלאומיים חשוב וקובע. התפתחויות בכיוון מכניסות את הסכסוכים המקומיים המוכרים לפרופורציות שונות ובכך גם משנות את המציאות.

שלום יחסי

כמובן שלא רק אנחנו חוטאים כבר עשרות שנים בהתחפרות באתגרים ובמכשולים שלנו. אולי אירופה היא זו שמצטיינת בכך אפילו עוד יותר. שבויה בתפיסותיה היא למעשה בית חרושת לייצור נרטיבים כושלים המתבססים על ההנחה שהעולם הוא אירופה.

אחד הדירוגים שיש להם לא מעט ציטוטים בעיתונות הוא "דירוג השלום העולמי", שבו מדורגות 163 מדינות בעולם - ממדינות שלום מופתיות, כמו איסלנד, ניו זילנד, פורטוגל ואוסטריה הפותחות את הרשימה ועד מדינות מלחמה כמו דרום סודאן, עיראק, סוריה ואפגניסטן הסוגרות אותה. מעניין שבדירוג הזה ישראל נמצאת במקום 145 המפוקפק ואילו "פלשתין", שארגונים אירופיים מתקדמים קיבלו כמדינה עצמאית, מדורגת במקום 143.

הדירוג הזה, שנערך רק בתחילת השנה, מתיימר לשקף את מידת הביטחון של האזרחים - ולפיו לבנון מדורגת רק מקום אחד מתחת למדינת ישראל - תשובה טובה למי ששאל את עצמו עד כמה תפיסת עולם יכולה להשפיע על "מדדים אובייקטיביים".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו