רות גביזון: ערכים, לא טהרנות אופנתית

במגוון ההספדים לרות גביזון, יש, נוסף על ערכם האישי המרגש, גם לקח פוליטי חשוב. מתברר שלמרות הרדידות והגסות בדיון הציבורי בעידן הרשתות החברתיות, יש ביקוש לשיח ענייני של ערכים מאוזנים היטב, התורם לגיבוש המדיניות בתחומים הרגישים של החברה הפתוחה. גביזון היתה אחד הקולות הצלולים שעמדו בפיתוי האופנתי, המאפיין חלק ניכר של האקדמיה, קהילת המשפטנים ואת רוב ה"ברנז'ה" של פעילי זכויות האדם. אלה ניתקו עצמם מן הצורך להתמודד בהגינות וביעילות עם מכלול האילוצים של העולם האמיתי, והתבצרו בטהרנות ובהטפה לגרסה רדיקלית של הערכים הליברליים. לעיתים נדמה שיותר משחלקם חרדים לדמותה של החברה ולערכיה ומחפשים דרך ליברלית כדי להתמודד עם מציאות אלימה וקשה, הם מבקשים לצייר פגמים, מדומים ואמיתיים, בהתנהגותה של ישראל כשחורים משחור, כדי שהם עצמם יבהיקו בצדיקותם.

גביזון חמקה מהמכשלות האלה: היא הבינה שבחברה דמוקרטית הבחירה האמיתית אינה בין טוהר זכויות האדם לבין אפלת אמצעי הדיכוי, אלא בין ערכים וצרכים לגיטימיים של הפרט, החברה והמדינה, שביניהם קיים מתח מובנה, וכי המבחן הערכי מתייחס לאיזון בין הערכים והצרכים הלגיטימיים הללו. תרומתה החשובה לאיזון הזה התמקדה בהגנה על זכויות האדם, בדיון על הזהות הלאומית ובוויכוח על סמכותה של הרשות השופטת. 

בפעילותה הממושכת באגודה לזכויות האזרח בישראל (נשיאתה 1999-1996) לא נסחפה, כרבים בעשורים האחרונים, לקוטב הרדיקלי, המקדש את "זכויותיהם" של טרוריסטים ופושעים. אלה חותרים בטהרנותם "לקשור גם את היד השנייה" של הדמוקרטיות המתמודדות עם אמצעים ברבריים, במסגרת עכבות ומגבלות שהטילו על עצמן, כראוי, חברות פתוחות. היא הבינה היטב שזכותו של הרוב שומר־החוק לחיים, לביטחון ולאורח חיים חופשי מאיומים אינו היבט חשוב פחות של זכויות האדם מאשר החירויות שהטרוריסט מעוות ומזנה לקידום יעדיו. גם היא, כמו מייסד "Human Rights Watch" רוברט ברנשטיין, ראתה בתסכול לאן לקחו יורשיהם הרדיקלים את הארגונים האלה, בהציגם סימטריה מזויפת בין הפסול הבסיסי של משטרים מדכאים וארגוני טרור ברוטליים, לבין הפגמים המאותרים והמטופלים, בדרך כלל בהגינות, בחברות פתוחות ודמוקרטיות. לא פלא שאיבדו את אמונו של הזרם המרכזי בחברה. 

גביזון הבינה לעומקה את עוצמתה של הזהות הלאומית וחתרה לשלב בינה לבין זכויות הפרט. כנגד האופנה הרדודה, המכתימה לאומיות כראשיתו־בהכרח של מדרון חלקלק לעבר שובניזם ופשיזם, הציעה שילוב משלים ומאזן בין ערכי הפלורליזם של החברה הפתוחה לבין הרגשות הלאומיים. היא הכירה במתח המובנה בין הפרטיקולריזם הלאומי והמחויבויות האוניברסליות בנוסחה של "יהודית ודמוקרטית", והציעה נקודת איזון המגייסת את הסולידריות הלאומית להגנה על זכויות הפרט. היא הצביעה על כישלונן המהדהד של אליטות באירופה להבין שלאומיות נאורה היא החיסון היעיל היחיד ללאומנות פרועה ודורסנית.

לצד הדיון הענייני והמאוזן, שטיפחו אינטלקטואלים בולטים כמו שלמה אבינרי, אמנון רובינשטיין ורות גביזון, גברו בהדרגה קולה, השפעתה ונזקיה של מגמה רדיקלית, טהרנית, לעיתים כוחנית ומגלומנית, של נביאים־מטעם־עצמם כמו ישעיהו ליבוביץ, אהרן ברק וזאב שטרנהל. כולם ניהלו מאבק לגיטימי לקידום ערכים ראויים וחשובים, אך ניסו לכפות ערכים פלורליסטיים בלהט משיחי שהשחיר כאויב אפל מי שלא היה שותף לגרסתם - מעין דורסנות, כמעט "יעקובינית", נגד שוללי מהפכתם. ליבוביץ הגדירם כיהודו־נאצים, ליהג על סכנת "גרדומים" לו ולתומכיו וקרא להם לאחוז בנשק, ברק השליט באמצעות בית המשפט את ערכי "המיעוט הנאור" בדמותו שלו (ופסל את גביזון לעליון בעוון "אג'נדה" שונה) ושטרנהל זיהה באופן סדרתי פשיזם באורחותיה של ישראל.

חשוב להכיר בתרומתה של גביזון לדיון אחראי והגון בשאלות היסוד הערכיות של החברה הישראלית ולזכור, ברוחה, שהמושלם הקנאי הוא אויבו של הטוב האפשרי.