הנכונות הסודאנית המוצהרת לחתום על הסכם שלום עם ישראל היא אירוע לא פחות היסטורי מנפילת חומת ברלין. זו תפנית סמלית משמעותית ביותר בגישתו של העולם הערבי כלפי ישראל. חודשיים וחצי לאחר תום מלחמת ששת הימים, כשמצרים, סוריה וירדן ליקקו את פצעיהן מהתבוסה הקשה ביותר שספגו מידיו של צה"ל ומאובדן שטחים רבים, הגיב העולם הערבי בהקצנת עמדותיו כלפי מדינת היהודים. מנהיגי ערב התכנסו לוועידה בחרטום, בירת סודאן, ואימצו את אסטרטגיית "שלושת הלאווים" כלפי ישראל: לא לשלום, לא להכרה, לא למו"מ.
בכך, חרצו מנהיגי ערב את גורל עמיהם לעוד עשרות שנים של סכסוך מיותר, שהשליך באופן הרסני על רוב מדינות ערב. במקום לחפש דרכים לפתח את המזרח התיכון בשיתוף פעולה עם ישראל לטובת כל עמי האזור, שקעו מדינות ערב בסרבנות קיצונית שמנעה קידום כלכלי, חברתי ופוליטי. מאמצי "אסטרטגיית חרטום" היו בטוחים שדחיית השלום תאפשר להגשים את חלום חיסולה של ישראל. בדיעבד, הם כרו בכך קבר עמוק לעצמם ולעמיהם.
סודאן היא דוגמה טובה מאוד לכך, איך קיצוניות לאומית ערבית שהוחלפה בקיצוניות אסלאמיסטית הטביעה אומה שלמה במשבר כלכלי, חברתי, פוליטי שרק הלך והתעצם עם השנים. מתישהו הבינו בחרטום שישראל היא לא הבעיה של הסודאנים, אבל היא בהחלט יכולה להיות חלק מהפתרון.
זכיתי להיות העיתונאי הישראלי הראשון שדיווח מסודאן לפני שלוש שנים, כשנשמעו הקולות הרשמיים הראשונים שתמכו בנורמליזציה. לא משולי החברה, אלא מצמרת השלטון. נדהמתי אז לגלות דיון פתוח למדי סביב הנושא בתקשורת המקומית. בירת הסירוב שינתה כיוון. לאחר שפרסמתי את הכתבה שלי מסודאן, יצרו עימי קשר הרבה מאוד סודאנים, אזרחים מהשורה, שהביעו את תקוותם הנלהבת שארצם תכונן במהרה קשרים מלאים עם ישראל. "יש לנו הרבה מאוד מה להרוויח מקשרים כאלו", חזר המסר שוב ושוב, "בעיקר בפיתוח החקלאות, הסחר, הטכנולוגיה". הוזמנתי לשוב ולבקר בסודאן.
מאז, עברה סודאן תהפוכות פנימיות, שרק האיצו תהליכים: המשטר הצבאי עמד בפני מרידה עממית, הרודן צמא הדם עומר אל-בשיר, המבוקש על ידי בית הדין הבינלאומי בהאג בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות הודח בהפיכה צבאית. ההנהגה הנוכחית של המדינה - בעצה אחת עם סעודיה ומצרים, האיצה את תהליך ההתקרבות לישראל ששיאו עד כה היה מפגש פומבי (אם כי לא מצולם) בין מנהיג סודאן הנוכחי, הגנרל עבד אל-פתאח אל-בורהאן, לבין רה"מ בנימין נתניהו לפני חצי שנה. המפגש הזה לא היה מתקיים אם בחרטום לא נפלה כבר ההחלטה לקשור קשרים רשמיים עם ישראל. הסכם השלום בין ישראל לאמירויות העניק, כך נראה, גושפנקה סופית למהלך. אסטרטגיית שלושת הלאווים ההרסנית מפנה את מקומה לאסטרטגיית הכרה, מו"מ ושלום עם ישראל, מתוך הבנה שזו משמשת את האינטרסים של מדינות ערב שאינן מוכנות להיות יותר כלי משחק בידיהם של הפלשתינים, שמעוניינים בהנצחת הסכסוך עם ישראל.
אנחנו חווים ימים היסטוריים, וההיסטוריה הזו התאפשרה רק בזכות חוזקה ועוצמתה של ישראל. כדאי שנזכיר זאת לעצמנו מול כל מאמציהן של קבוצות שוליים בחברה הישראלית לפגוע במעמדה האיתן של ישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו