הטיעון הנשמע תדיר במחוזותינו ולפיו הרצון להיחלץ מאימת הדין הוא חזות הכל המנחה את התנהלותו של רה"מ נתניהו, מסתמן כסלוגן תעמולתי המתעל ומרדד את השיח הציבורי הסוער ממילא, למתחם הפרסונלי גרידא. שינון הסלוגן שוב ושוב, חרף העובדה שלא נשא פרי במערכות הבחירות האחרונות, אינו הופך אותו לאמת צרופה. התועמלנים, שבחלקם מסתמנים כאמני סאטירה המכנים עצמם פרשנים, חיים באזור נוחות, המאפשר להם תוך כדי קריצה לשכנע כאילו אנו עדים למסע מוטרף של אדם שהחבל מתהדק סביב צווארו, והוא מוכן לשרוף את המועדון. בשונה מהנמשל העולה מהמיתוס התנ"כי "תמות נפשי עם פלשתים", שבו הקריב שמשון את חייו תוך הסבת חורבן בקרב שוביו־אויביו, מנתבים מהנדסי התודעה את הדימוי לסוג של נבל, המקריב את הרבים ומציל בכך את עורו.
הניסיון הכמו־מדעי לסווג את בנימין נתניהו כמנהיג רעיל ונרקיסיסטי, כדי לשלול את הבסיס הלגיטימי לשלטונו, מסתמן כמכוון לגרום לתומכיו לפקוח עיניים, במקום לנהות אחרי מנהיגותו בעיניים עצומות. הנחת המוצא בהקשר זה היא כי "מנהיגות רעילה" דינה להוביל להרס וחורבן. יתר על כן, התמהיל של מנהיגות נרקיסיסטית (המעידה על סוג של הפרעה נפשית) ורעילה מחולל כמו באופן דטרמיניסטי תהליך מואץ של התפוררות חברתית ומדינתית.
אנו עדים אפוא לניסיון מניפולטיבי נוסף של מתנגדי נתניהו, לגייס הפעם למאבקם את עולם המושגים התיאורטי של מדעי ההתנהגות, גם כדי להעלים מן התודעה והשיח כל הקשר אידיאולוגי המבדל את הצד הימני של המפה הפוליטית מן הצד שכנגד.
היסטוריונים ומומחי סוציולוגיה נוטים להידרש לתקדים קיצון באופן שייצר עיגון לתזה כזו או אחרת, ובנושא דנן, לא ייפלא הדבר שהמודל המייצג הוא אדולף היטלר, שתכונותיו הטרומיות המוכחות גילמו את כל הרוע עלי אדמות, הגם שסחף אחריו את ההמונים אחוזי האקסטזה.
מסתמן כי נחשפת בפנינו זווית פעולה נוספת, פתטית מקודמותיה, שתוחלתה בשכנוע המשוכנעים ממילא, ותוצאתה נדונה להעמיק את השסע החברתי, שמוקד ביטויו מגולם בפרשנות הבסיסית של ההתנגשות שבין האוניברסליזם לבין הריאליזם. נטיית הלב המסורתית של הרוב המוצק בישראל מייחסת לממד הביטחוני־לאומי, דהיינו הריאליסטי, קדימה, ונראה שכך ישתקף גם במעלה הדרך.
כאשר החיצים כולם מכוונים בדבוקה אחת אל פרסונה המוגדרת כ"מנהיג רעיל" על כל המשתמע מכך, הם הופכים לרעילים בפני עצמם, וגורמים לתגובת "אנטי" כמו אינסטינקטיבית. במונחים אמפיריים זהו מהלך שנדון להיות מסווג כ"יצא שכרו בהפסדו".
ד"ר רפאל בוכניק־חן הוא עמית מחקר במכון בגין־סאדאת באוניברסיטת בר־אילן
