לצד המחירים שתובעת המגיפה, היא גם מציבה הזדמנות לתקן עוולות בביטוח לאומי ובמבנה השכר והמשק: למשל - קרן אישית לאבטלה • וגם: מי דורש להחליף פקידים במגידי עתידות?
בדרך כלל יותר מ־70 אלף איש מקבלים בשנה קצבת אבטלה. מדובר בהוצאה של יותר מ־320 מיליוני שקלים בשנה, לא בשנה הזו כמובן. כמו קצבאות אחרות שמחולקות באמצעות המוסד לביטוח לאומי, מדובר בקצבה אנכרוניסטית שלא מתאימה לתקופה הזו - גרועה יותר מקצבאות הזיקנה וקצבאות הילדים, כפי שניתן ללמוד בימים אלה.
במובנים מסוימים, הוא דוהר אל התהום. המוסד לביטוח לאומי // צילום: יוסי זליגר
בזמן שאנחנו תוהים מהו שיעור האבטלה בפועל, בין ההערכות הזהירות המכוונות ל־16% לבין אלה שמתקרבות ל־25%, מעסיקים רבים בשוק מלינים כי הם מתקשים למצוא עובדים. קצבאות האבטלה ב־2021-2020 יעלו על מיליארד שקלים בשנה, וגירעון הביטוח הלאומי השנה יסתיים לפחות ב־50 מיליארד שקלים.
לפיכך, ההערכה המוקדמת שלפיה ב־2035 המוסד לביטוח לאומי לא יהיה מסוגל יותר לשלם את קצבאותיו, תהיה מוקדמת עוד יותר מהצפוי. במובן הזה ביטוח לאומי, כמו ההתחייבויות הפנסיוניות של המדינה, דוהר במלוא המהירות לפי התהום.
ובינתיים אנחנו ממשיכים בחלוקת קצבאות אבטלה כשמעסיקים מלינים על מחסור בעובדים. מדובר בעיקר בעובדים ברמת שכר המינימום ועד לשכר הממוצע במשק - 5,300-11,000 שקלים. ברמת השכר הזו כל אותם מובטלים ועובדים בחל"ת מקבלים הכנסה מובטחת עד ליוני 2021 שמגיעה ל־70% משכרם. ברמות השכר הגבוהות ירידה של 30% בשכר משמעותית יותר מאשר ברמות שכר אלה.
מובטלים שמקבלים כעת 7,000 שקלים יכולים להשלים את הפער בצמצום הוצאות הכרוכות בעבודה, כמו צורך בביגוד, ארוחות בחוץ ואחזקת רכב. רבים מהם יכולים אפילו להשלים הכנסה בעבודות מזדמנות ולא רשמיות, כמו החלפת הגנן בבניין, שטיפת מדרגות וסיוע בעסקים של מכרים. זה ההסבר לתמיהתם של מעסיקים רבים מדוע אין היענות להצעותיהם בתקופה של אבטלה קשה.
ארנונה בימי קורונה
קצבת האבטלה בנויה באופן לא הוגן, המעוות את מבנה שוק התעסוקה. במקצועות רבים נהוג בעשורים האחרונים להחליף מקומות עבודה מדי כמה שנים. במילים אחרות, מלבד עובדי הציבור, במגזר הפרטי הניידות בין מקומות עבודה גבוהה.
במקרים רבים עובדים שעוזבים מקום עבודה אחרי שעבדו שנתיים־שלוש או יותר, מחפשים מקום עבודה רק אחרי 6-3 חודשים. למה? כי אפשר לקבל דמי אבטלה ולנפוש מעט לפני שמסתערים על מקום העבודה הבא. וכך יש רבים שנוהגים לנצל את דמי האבטלה עד תום, ונהנים בקריירה שלהם משנים של דמי אבטלה במצטבר.
מובן שהמכשיר הזה בכלל לא נועד להם, והם נהנים מן ההפקר של הקופה הציבורית. הם כמובן לא עוברים בכך על החוק ולא מסתירים מחבריהם וממעסיקיהם את התוכנית "הלגיטימית" שלהם לנצל את השיטה הנפסדת כדי לצבור כוחות. זאת בשעה שעמיתיהם שנוהגים לדלג פחות בין עבודות, או לא מדלגים כלל, לא נהנים אף פעם מאותם שליש מיליארד שקלים שביטוח לאומי גובה מכולם ומחלק להם. כמובן שהעצמאים לא נהנים אף הם מהקצבה הזו, גם אם הם באמת מובטלים לתקופה ארוכה אחרי שהעסק שלהם כשל, או שהלקוחות זנחו אותם לכמה חודשים.
העיוות הזה לא קשה לתיקון. ביטוח דמי אבטלה בשוק מודרני אמור להיות כמו כל ביטוח אחר - בר קיימא. דמיינו לכם קרן, כמו קרן ההשתלמות, שתהיה קרן אישית לאבטלה. נניח שאותם שליש מיליארד שקלים יופרשו מביטוח לאומי לטובת אותה הקרן, שתחלק באופן שוויוני את הכסף בין כלל העובדים - עצמאים ושכירים כאחד.
לעובדים תהיה זכות להפריש עד תקרה מסוימת לאותה הקרן מכספם, בפטור חלקי או מלא ממס. במצב זה לכל אחד יש ביטוח אבטלה אישי שנצבר בו כסף ובתקופות אבטלה הוא יכול להחליט אם להשתמש בו ובכמה, נניח עד לתקרה של 70% מהשכר הממוצע שלו.
קרן כזו צריכה לאפשר לעובדים למשוך משיכת יתר בתקופות מסוימות, אם נניח אדם נכנס לתקופת אבטלה בשלב מוקדם של הקריירה שלו, אך גם התקרה הזו תהיה מוגבלת, כמובן. בגיל הפרישה כל עובד יוכל ליהנות מיתרת הכספים בקופתו. כך יימנע הפיאסקו הזה שלפיו יש מחסור בעובדים זמינים בתקופה של אבטלה דו־ספרתית, שלא ידענו כבר שנים.
מספר חברי כנסת כבר הביעו עניין בהצעה הזו, שאולי תהיה תחילתו של פתרון חכם להתרסקות הבלתי נמנעת של ביטוח לאומי, שממנה אנחנו ממשיכים להתעלם.
תקציב באי־ודאות
לא פחות מ־49 רשויות מקומיות ביקשו ממשרד הפנים לאשר העלאת מס ארנונה חריגה לשנת 2021 - מעבר לשיעור ההעלאה האוטומטי, שכבר נעשה על פי חוק בשיעור של 1.1%.
שיעור העדכון השנתי של מס הארנונה לשנת 2021, המורכב משני מדדים, התייקר בעיקר כתוצאה מעליית השכר במגזר הציבורי שעלה ב־1.4%; מדד המחירים לצרכן רשם ירידה של 0.3%.
אם יש סיבה טובה למחאה, הרי היא שיטת הצמדות השכר במגזר הציבורי, והגידול במצבת כוח האדם. המנגנון הציבורי גדל בעשור האחרון הרבה מעבר לשיעור הגידול באוכלוסייה, והשכר במגזר הציבורי גדל הרבה יותר מאשר ממוצע השכר במשק, ופתח פער של עשרות אחוזים לטובת עובדי הציבור.
שיטת הצמדות השכר במגזר הציבורי היא מעגלית לחלוטין - חלק מבעלי השכר הגבוה במשק צמודים לשינויים בשכר המינימום, וייקור השכר של כולם מביא לייקור השירותים שהם מספקים, כמו הארנונה - כי הרי מישהו צריך לממן את זה. מעניין שמנגד מדד המחירים לצרכן לא עולה כלל.
במילים אחרות, המצב במשק לא מאפשר לשוק החופשי להעלות מחירים, והיחידים שיכולים לעשות זאת הם מי שמחיריהם נכפים על הצרכנים השבויים. אף אחד לא נהנה מהמצב הלקוי הזה. בשירות המדינה ובמגזר הציבורי עובדים אנשים מעולים. הם לא גייסו את עצמם לעבודה ולא קבעו לעצמם את השכר. מדובר בבעיה מבנית - שוק שנבנה על כוחנות, ללא קשר לתפוקות.
תקציב מדינה נבנה על הנחות יסוד של צמיחה, תוצר, אינפלציה, תעסוקה, שכר, גביית המסים והכנסות אחרות. אם נבחן את התחזיות מול הביצוע בשנים האחרונות, נראה שמלבד האינפלציה שבה האוצר ובנק ישראל מתעקשים לקבוע יעדים לא ריאליים, בסך הכל תחזיות הצמיחה היו נמוכות רק במעט מהצמיחה בפועל; וביתר המרכיבים היו התחזיות סבירות לחלוטין, גם בתחזיות שהובילו לתחזית החשובה של ההיקף החזוי של המסים.
לפי חוק התקציב, ניתן להעביר תקציב שנתי עד לחודש השלישי של תחילת השנה. הפעם נראה שלתחזיות התקציב ל־2021 חיוני להוסיף את תחזיות הנדבקים, החולים והצעדים שייגזרו מכך בחודשי החורף. ההתעקשות לכפות על מומחי האוצר לערוך את התחזיות הללו עכשיו - צריכה ללכת יחד עם תמיכה בהחלפתם בצוות מגידי עתידות. תחזיות בתנאי אי־ודאות חייבות להיות קיצוניות יותר, ולכן תקציב כזה יהיה קשה לעיכול. אם הוא ייערך עכשיו לשנה הבאה - הוא יהיה חייב לכלול גזירות קשות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו