בין מחאת קיץ 2011 לזו של קיץ 2020 מפרידות תשע שנים ומגיפה. אבל יש ביניהן דמיון מעניין: בשתיהן מנעד התביעות והמרחב הגיאוגרפי פתוח וגמיש. כמו ב־2011, גם הפעם משתלבות זו בזו קריאות שונות: מצוקת העצמאים והשכירים, עו"סיות ואחיות, דגלים שחורים ומה לא. וכמו אז, גם הפעם נערכות הפגנות גדולות במרכזי הערים הגדולות - בעיקר מול בלפור בירושלים ובתל אביב, לצד מוקדי מחאה קטנים יותר בפריפריה, למשל בצמתים ובגשרים.
וכמו שאז נעלמו מהמחאה אזרחי ישראל הערבים, גם הפעם הם נותרים בחוץ. אפשר היה לצפות שהחברה הערבית בישראל, הנתונה במצב סוציו־אקונומי קשה שרק הוחמר בעקבות הקורונה, תעוט על ההזדמנות להצטרף לזעקה הציבורית. הציבור הערבי ומנהיגיו, ראשי הרשויות המקומיות, חברי כנסת ואנשי המגזר השלישי היו אמורים דווקא עכשיו לנצל את המומנטום של מחאה כלכלית־חברתית ולקחת חלק פעיל - אם לא בהובלה, לפחות בעידוד ההשתתפות. אף שאין ממד במחאות הנוכחיות שלא נוגע ישירות לחיי היום־יום של החברה הערבית, המחאה הזו רחוקה ממנה מאוד. העצמאים הערבים בחרו להרחיק את עצמם, ודומה שגם ראשי המחאה לא בדיוק הפנו תשומת לב.
70 שנה צועקת וזועקת הנהגת החברה הערבית נגד הממשלות השונות וטוענת לאפליה, אך ללא השפעה אקטיבית. הייתכן שהציבור הערבי, הנלחם כבר שנים למען שילוב במדינת ישראל, יחמיץ הזדמנות פז להיות חלק מקונצנזוס? היישובים הערביים נמצאים בתחתית הדירוג הסוציו־אקונומי; הציבור הערבי צריך להיות בקו הראשון של הפגנות העובדות הסוציאליות. וכשהדברים יגיעו לניהול משא ומתן בין העצמאים לממשלה, מי ישמיע את קולם ואת צורכיהם הייחודיים של העצמאים הערבים?
הייתכן שכל מחאות הציבור הערבי נגד הממשלה תהיינה על רקע פוליטי־לאומי בלבד, או על רקע דתי, כמו מאבקים נגד פגיעה במסגד אל־אקצא, או מחאה בעקבות הריגתו של אזרח ערבי על ידי כוחות ביטחון או משטרה? מבלי לזלזל בדברים אלה, הגיע הזמן שהחברה הערבית תצא גם למאבק לא־פרטיקולרי ותצטרף למחאה ציבורית גדולה בסוגיות חברתיות וכלכליות.
נכון, יש משבר אמון קשה בין הציבור הערבי לציבור היהודי, שרק החריף על רקע שלוש מערכות בחירות מהקשות ומהמכוערות שהיו במדינה, אך אין זה אומר שיש לזנוח את הרצון לשילוב אזרחי המדינה הערבים בכל מקום ובכל זמן במדינה. מחאות יכולות להיות בסיס מצוין לשילוב - בייחוד כאשר נראים ניצנים של שינויים במפה הפוליטית ואולי אף ראשיתה של התארגנות פוליטית חברתית, שיכולה לטרוף את הקלפים ולשנות את המפה הפוליטית אם המחאות יימשכו, והתביעה הציבורית תתורגם לשינויים במפה הפוליטית.
