יקום של ענפים שונים מרכיב את עולם העבודה הסוציאלית החשובה • אז למה העו"סיות צריכות להיאבק כל כך חזק? • "המשכורות שלנו הן שיקוף של אובדן הדרך, אין עבודה חברתית"
"מקצוע דינמי ומאתגר", "פתרון בעיות שבתחום תפקודם החברתי של בני האדם", "ידע תיאורטי ומחקרי בקשר לעבודה טיפולית", "אחד ממקצועות הלימוד המבוקשים ביותר ללמידה". הציטוטים המבלבלים האלו מופיעים באתרי האוניברסיטאות והמכללות המבקשות לפתות צעירות וצעירים ללמוד עבודה סוציאלית.
צילומים: יוגב וענונו ולינור זיידנברג רכב
אין זה מקרי שבכל פעם ששאלתי עובדים סוציאליים מה בדיוק הם עושים במסגרת עבודתם, מגיעה שאיפת אוויר עמוקה, ואחר כך הסבר ארוך על קצה הענף שבו הם מטפלים. כמורכבות החברה המודרנית כך מורכבות בעיותיה, ובהתאמה, עולם העבודה הסוציאלית. יקום של מקצועות שונים המתפרס ונוגע כמעט בכל אספקט של חיינו. משפחה, בריאות, חינוך ודאגה כללית לאותו מושג חמקמק - איכות החיים ורווחתם.
שביתת העו"סיות (יסלחו לי הגברים שבמקצוע, אך זהו מקצוע שרובו מתופעל בידי נשים) נמצאת בשבוע השני לקיומה, ואם לשפוט לפי המפגשים שלי בשבוע האחרון, היא עתידה להתארך. "במאבק הקודם צעקתי להיות או לחדול, והפסקנו את השביתה, ולא חדלנו, ואנחנו נאבקים פה על האוויר של המקצוע הזה, ואם לא נצליח פשוט לא יהיה לנו מקצוע". ללינור זיידנברג־רכב, מנהלת השירות לעבודה סוציאלית במרכז לבריאות הנפש בבאר שבע, יש כבר ניסיון ממאבקי העבר. הלהט שבו היא יורה את תשובותיה, מבהיר שהמאבק הנוכחי טעון במיוחד.
"השביתה היא לא על המשכורת. הבחירה להיות עובדת סוציאלית היא בחירה ערכית, בחירה לעשות שינוי בחברה. חייבים לעשות שינוי במעמד המקצוע הזה, לשנות את סטיית ההגה של החברה הישראלית שמובילה אותנו אל השוליים ואל חוסר אחריות חברתית. הפניות לשירותים הסוציאליים ולבריאות הנפש רבות ומתרבות, ואני לא חושבת שאנחנו נותנים שירות מספיק טוב. לא כל אדם שמגיע אלינו מקבל את המענה שהוא זקוק לו, התנאים מקשים. ובתוך הסיטואציה הזו אנחנו נדרשות מדי יום ביומו למשפט שלמה. איפה לעזור ואיפה לדחות, כי אין לנו איך לסייע לכל מי שצריך".
וזה חכם לשבות בתקופה של קורונה?
"הטיימינג מושלם. במדינה הזו לאף אחד לא אכפת משירותים חברתיים, אף פעם, הקורונה דווקא הציפה את הנחיצות של העובדים הסוציאליים, את היעדר התקינה והתקנים. בפועל המאבק הזה הוא כמו סרטוני ההדרכה במטוסים, שאומרים קודם לאמא לשים מסיכת חמצן ורק אז לשים על הילד, כדי ששניהם לא ייחנקו; ובאמת - נחנקנו. מבחינה כלכלית, הסכם המסגרת שאנחנו מבקשות הוא כלום בשביל המדינה הזו. אבל אנשי האוצר לא עסוקים בחברה הישראלית, אלא בכך שחס וחלילה יבואו גם אחרים ויגידו 'גם אני צריך'. גיליתי שלאורך השנים המערכת הזו התנהלה בצורת הפרד ומשול, נותנים צ'ופרים לכל מיני סקטורים כדי להרגיע, וזה טלאי על טלאי. איך יכול להיות שאני מקבלת לעבודה מישהי עם דוקטורט בעבודה סוציאלית, ואני צריכה להשלים לה לשכר מינימום? איך היא אמורה לעשות את העבודה שלה בתנאים מבישים שכאלו?"
לשיחה מצטרפת ש', עובדת בשירותי הרווחה באחד מיישובי הדרום. גם אצלה הרצפה בוערת. תקופת הקורונה העלתה את הביקוש לשירותי הרווחה, עלייה מטורפת בביקוש לאוכל, בילדים הרעבים למשהו מעבר ללחם עוני. כשהיא מדברת על רעב, זה לא חרטא של פוליטיקאי בטלוויזיה - זה עיניים כבויות מהשפלה, זה כאב השתיקה עמוק בגוף.
צילומים: יוגב וענונו ולינור זיידנברג רכב
"אנחנו אף פעם לא נרוויח כמו עובדי היי־טק, אבל זה גם לא יכול להיות כל כך נמוך. העובדים כבר לא מגיעים כי לא שווה לעבוד ברווחה. אם את יוצאת לחופשת לידה אין מי שיחליף אותך, וכל העומס נופל על האחרות.
"והדבר הנורא הוא שגם כשיש עובדים שמוכנים לבוא, הם צריכים לקושש חלקי משרה. אני חושבת שפעם הצלחתי להגיע בקישושים של שברי תקנים לשיא של 94 אחוזי משרה אצל אותו מעביד. זה לכאורה פרדוקסלי, שיש מלא תקנים לא מאוישים, ומצד שני עובדים שעובדים רק בחלקי משרה. אבל מה זה חלקי משרה? אין דבר כזה! זו רק דרך של המערכת לנצל אותך בלי לשלם לך. מה זה אומר האחוזים האלו? שאני צריכה להציל רק את אחוזי המשרה מהפונים שמגיעים אלי, והשאר שיישרפו? הלכת פעם לרופא כדי שיבריא אותך רק ב־37 אחוזי משרה? היית רוצה לנסוע על גשר שנבנה בידי מהנדס עם 58 אחוזי משרה?
"זה נראה כאילו אנחנו עוסקות רק בשכר שלנו, אבל אין דבר רחוק מזה. בסוף המחאה היא על הערכים של החברה שלנו. המשכורות שלנו הן שיקוף של אובדן הדרך. אני מרגישה קריסה של המערכת, ברווחה הכל זה כיבוי שריפות. ככה לא עושים עבודה חברתית. הרווחה זה לא רק עוני, עוני זה דפוסי פעולה, הרעיון זה לתת חכות ולא דגים. המחאה והשביתה שלנו היא על סדר העדיפויות של החברה. אני בסך הכל רוצה להרגיש שאני במקצוע ראוי ומכובד. כשהתחלתי לפני עשר שנים, המשכורת שלי היתה 4,300 שקלים, אפילו לא שכר מינימום, מתחת לקו העוני".
לינור: "צריך להבין, מי שבפועל הוא הזרוע המבצעת של העיריות בכל משבר הקורונה הם העובדים הסוציאליים. שר האוצר אמר שצריך לתת כתף. אתה רואה פה את השקע בכתף? זה מהאלונקה. השקע רק הולך ומעמיק".
את שירלי אשכנזי אני פוגש בסוף היום. בחוץ אוהדי באר שבע חוגגים את הזכייה בגביע, ואשכנזי עייפה משלל פגישות עבודה, ולא, היא איננה שוברת שביתה. במשך 13 שנים עבדה אשכנזי במשרד הבריאות, התמחתה בתחום שיקום הנפש, הפכה למנהלת בכירה ולפני ארבע שנים עזבה את המערכת הציבורית והקימה את מרכז תעצומות לטיפוח והדרכת מנהלים בתחומי הבריאות, כדי להצמיח אותם ממשברים, מה שהופך את שירותיה למבוקשים מאוד בתקופה הנוכחית.
צילומים: יוגב וענונו ולינור זיידנברג רכב
"עזבתי את המערכת הציבורית כי מה שראיתי סביבי זה אתגרים בלתי סבירים שעובדים סוציאליים ועובדים במערכת הבריאות באופן כללי, מתמודדים איתם. הם חווים אלימות קשה, וכשהייתי צריכה לשמור על עצמי יצאתי מהמערכת. זה שעובדת סוציאלית חוטפת פטיש בראש או שמפוצצים לה את הצמיגים זה אפילו לא כותרות.
"היתה לי עובדת בת פחות מ־30, בהיריון, שמטופל כלא במשרדים במשך ארבע שעות תוך כדי שהוא צווח עליה ודופק על הדלת. שבוע לפני כן, בחור אחר חשף את עצמו בפניה, וחודש לפני כן, מטופל אחר עקב אחריה למכונית שלה ולא נתן לה להיכנס לתוכה, וזה רק 'עוד יום שגרתי' בעבודה.
"בן משפחה נכנס עם אלה להוסטל ומאיים לפוצץ את הצוות, מכתבי איום, מכתבי תלונה, קללות, השפלות, הטרדות מיניות, ועובדים אפילו לא מדווחים כי הם חוששים שיגידו להם שזה מעכב את קצב הדברים, שהם לא מקצוענים ולא מכילים מספיק.
"אז פיתחתי כלים כדי לתמוך במנהלים שיידעו איך להתמודד, כדי שלעובדים תהיה איזו חליפת מגן מקצועית לרגע, שיגיעו לשטח ויפגשו את האסונות והבעיות, שיהיו מוכנים לרגע שבו המציאות תפגע בהם כמו משאית כפולה.
"עבודה סוציאלית נוגעת בכאבים הכי גדולים, במחלות הכי קשות, בפגיעות הכי קשות, כל מערכת הבריאות לא מתוקצבת כראוי, ואנחנו נראה את התוצאות של זה בקרוב, כי מי שעל הסף ולא מחזיק מתחיל לקרוס מבפנים, והם רואים חדשות, והייאוש לא הופך להיות יותר נוח אלא כרוני. זה כמו 'הלא־כלום' ב'הסיפור שאינו נגמר', הוא מתחיל אי שם בשוליים, ומשם ימשיך הלאה עד לב החברה ויפורר אותה למה שהיא - כלום".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו