כשמיקמו את הרב ברוך גזהיי במקום 11 בש"ס שמחתי מאוד. אפילו התרגשתי. ראיתי את המהלך כסגירת מעגל שהתחילה עם פסיקתו של הרב עובדיה יוסף, שהכיר כנגד כל הממסד הישראלי (דתי וחילוני) ביהדותם של עולי אתיופיה. החיבור בין הרב גזהיי, שמדבר בהרצאות רשת לנוער "שקוף" אתיופי ומזרחי בפריפריה, לש"ס, נראה לי טבעי ומתבקש.
לשיעורים ולדרשות של הרב גזהיי נחשפתי ברשת. גזהיי הוא חלק מתופעה חדשה של דרשני־רשת שהפכו לכוכבים בקרב צעירים מהפריפריה והשכונות. אותם בני נוער שיבריזו משיעור תנ"ך בבית ספר, אבל יגיעו מיוזמתם לשיעור בין מנחה לערבית בבית הכנסת. הם מטיפים, כמו אינספור רבנים לפניהם, למסרים של נאמנות, צניעות, חברות וכיבוד הורים, אל מול עולם ערכי מפורק ומבולבל. גזהיי ועמיתיו עוסקים בהעצמה של בני נוער שמערכת הערכים החילונית הליברלית דחתה, ושמערכת החינוך שלה הסלילה. לא העגלה המלאה של הנאורות האקדמית מחליפה את הערכים הישנים שקרסו, אלא עגלה ריקה ומסוכנת של פורנו, אלימות וניצול מיני. לוואקום הזה נכנסים רבני הרשת.
כבוגר ישיבה שמעתי עשרות פעמים את האיומים, שאם אחטא - אשרף בגיהינום או אחזור בגלגול הבא כעטלף או כחמור. האם האמירות של הרב גזהיי הפתיעו אותי? לא. סגנון הדיבור השכונתי שלו, יחד עם העריכה המגמתית, הולידו את הסקנדל. אבל התוכן מוכר.
התגובה לדברים היתה גינוי אגרסיבי. אותו גינוי שקהל היעד שהרב גזהיי שומע מגיל צעיר ממורים ואנשי מקצוע, הגיע גם למי שאמור היה לייצג אותם בכנסת. הפכנו לאומת הגינוי וההוקעה, ואנחנו מסתפקים בפרקטיקה הזאת, מטהרים את עצמנו מהגזהיים למיניהם, בעודנו מפקירים את קהל המאזינים שלו. מתנשאים עליהם מתוך עמדה "אקדמית" כדי לצאת מוסריים בעיני עצמנו ואחרים.
התאכזבתי מאריה דרעי שלא נלחם על גזהיי. בדיוק כמו שהתאכזבתי כשלא נלחם מספיק על גואטה. קצת שיימינג ומתקפלים? איפה הנאמנות? הרי ידוע שהדברים שאמר גזהיי נמצאים בכל הרצאה של מחזיר בתשובה ש"סניק. האם לא היה מקום לקחת נשימה ארוכה ולתת לגזהיי הזדמנות לצאת מהיוטיוב ולהראות את יכולותיו בעשייה פרלמנטרית? מי שהאזין לו מעבר למה שנחשף והתוודע לפועלו, יודע שהוא היה נלחם גם בכנסת לקידומו של אותו נוער והעלאתו על דרך המלך.
אני לא עושה לו הנחות. הרטוריקה של הרב גזהיי ודומיו ראויה לביקורת. הם מציגים גרסה רזה ורדודה של היהדות. הם עסוקים בהפחדה ולא בעומק הפנימי של הדת, וזו לא הדרך לשפר את דרכיו של האדם. אך יש הבדל עמוק בין ביקורת מתוך תחושת אחווה ואחריות חברתית לפסילה ושלילה מתנשאת ויהירה. יותר מדי פעמים אנחנו בוחרים באפשרות השנייה.
