על המסעדות ועל האמנים אנחנו שומעים בלי סוף, אבל כשרוב אנשי התקשורת חיים במרכז, הרכבת לא מוציאה אנשים לרחובות • בפריפריה יאמינו שהיא חוזרת רק כשיישבו בקרון
בתחילת המילניום הנוכחי הגעתי אל תחנת הרכבת בבאר שבע לאסוף חבר שבא מהמרכז. בעודי ממתין הבחנתי בגבר מרופט שישב בכניסה לתחנה עם שלל מזוודות מאולתרות. הוא נראה כמי שחרב עליו עולמו, שב ומתייפח חרישית. רציתי לגשת אך השומר עצר אותי - עזוב, אי אפשר לעזור לו.
צילום: דויד פרץ
מה קרה, שאלתי. "הוא פשוט רוצה הביתה", ענה השומר, "לפני כמה שעות הגיע לכאן ורצה לקנות כרטיס לבוקרשט. הסברנו לו שאין רכבת מכאן לרומניה, אבל הוא בקושי מבין אנגלית, שעות שהוא מחכה ובוכה. כל כמה דקות בא, מסמן בשעון ושואל מתי הרכבת לבוקרשט. ואני אומר לו - נו טריין!!! גו הום!!! והוא לא מבין ובוכה, ושואל מתי תבוא הרכבת, ואני אומר לו - יו קם בק כשיהיה פיס במידל איסט, כל המשמרת אני מחכה שיבוא מישהו שיודע רומנית ויסביר לו, שעד שלא יהיה שלום עם לבנון וסוריה, לא תהיה רכבת ישירה מכאן לרומניה".
קל לצחוק על אותו פועל רומני שלא ידע לקרוא את המצב הים־תיכוני על בוריו, אולם מרחוק הבדיחה היא עלינו. מדינת ישראל היא אנומליה רכבתית. בכל העולם הרכבת היא כבר סמל מסורתי למעשה המודרני אשר קבע את גבולות הארץ. אולם בישראל נדמה שעברנו מחומה ומגדל למגדל הפיקוח של נתב"ג. רק באיחור מה נזכרנו שגם לנו יש רכבת שמובילה נוסעים ולא רק פוספטים. לפני עשרים שנה גייסו את יובל בנאי ממשינה ורכבת לילה לקהיר כדי לעודד אנשים לנסוע בה. היום נדמה שפרנסי הרכבת היו רוצים פחות נוסעים על הקווים העמוסים והקרונות הדחוסים.
אם הספקתם כבר לשכוח, אי אז בעידן הפי.סי (פרה־קורונה), הרכבת הפכה לכלי התחבורה המועדף על תושבי הפריפריה. קריירות שלמות נבנו על פי תנועת הרכבות, אחר יחס מיטבי של עבודה, מגורים ואיכות חיים. הרכבת היתה הדרך לעקוף את מחדל התחבורה רב השנים בישראל, זה שהשקיע עוד ועוד בכבישים שנפקקו יותר ויותר, והזניח את התחבורה הציבורית.
באמצעות הרכבת יכולתי לחיות כבאר־שבעי ולעבוד בתל אביב. כמוני יש עוד עשרות ואולי מאות אלפים, כולנו, אנשי הרציף, במסע בלתי נפסק על הפסים. הקורונה היתה טובה בלהשכיח ולשכך את רחש שקשוק הקרונות, אולם ביום שאחרי, בשגרה החדשה, כשכל תחומי החיים חוזרים לפעילות, דווקא הרכבת צלחה אחרונה את השינוי שכפה עלינו הווירוס. תאריכי חזרה לפעילות נקבעו ובוטלו - כרגע מדובר ביום שני הקרוב, אבל הנסיון מלמד שאסור לברך עד שנשב בקרון - וכמו להכעיס, נדמה שלאיש לא אכפת.
הכי קל לוותר על תושבי הפריפריה, ומדובר בעשרות אלפי אנשים טובים שפגעו בהם בצורה אנושה בלי לחשוב פעמיים. אני יכול לא להגיע לעבודה, לעבוד מהבית, אבל עבור הרבה אנשים זה שאין רכבות זו פגיעה קשה ואנושה באיכות החיים ובפרנסה. הכי קל להקל ראש בתושבי הפריפריה ולהגיד שיסתדרו בלי זה, זו זעקה שלא נשמעת כי התקשורת לא מתעסקת בזה.
על המסעדות אתה שומע ללא הפסקה, אמנים חיים במרכז, הם יוצאים מהבית והם בכיכר הבימה, אבל אנשים מבאר שבע שרוצים למחות בירושלים או בתל אביב, לא יכולים, כי אין רכבת. איך הם ימחו? יקנו עוד רכב? פתאום אתה מבין את המשמעות העצומה של הרכבת לתושבי הפריפריה, בצפון ובדרום, והיעדרה שיבש לחלוטין את החיים של רבים.
כשחושבים על פריפריה, לא מדמיינים את שי פולברניס. הוא שותף מנהל בחברת ייעוץ כלכלי, "פולברניס ברקת בן־יהודה", אשר ממוקמת במתחם הבורסה רמת גן, וחי בבאר שבע, על הקו. "אשתי ואני באר־שבעיים במקור. גרנו שנים בתל אביב, אבל כשנולדו התאומים החלטנו שנחזור להתברגן בנוחות ליד ההורים, ואני אמשיך לעבוד במרכז ואעשה את הנסיעות האלו. בהתחלה נסעתי ברכב אבל זה היה קשה מאוד. מהפקקים בבוקר עד החזרה באמצע הלילה, הייתי עייף ומותש וזה היה ממש סכנת נפשות לנהוג ככה מאוחר בלילה בכביש 6. לפני עשור הרכבת לא היתה משהו אבל כל הזמן היה שיפור בדיוק, באיכות הנסיעה, להגיע ב־55 דקות מבאר שבע לתל אביב - זו היתה בשורה, אז החלטתי לנסוע ברכבת".
צילום: דויד פרץ
זה לא מוזר שמנהל חברה גדולה מגיע לעבודה ברכבת? "בחוץ לארץ השאלה הזאת לא היתה נשאלת. נסעתי עם חבר שבדי באיילון, והוא ראה אלפי רכבים מסביב, בכל רכב רק אדם אחד, וכולם תקועים בפקק. הוא לא הבין איך אנחנו מצליחים לתפקד כך. הם כל כך מתקדמים בעניין הזה עם נסיעה משותפת ורכבות, שם גם מנכ"לים נוסעים ברכבות.
"כשאתה מסתכל על העולם, גם במקומות שחטפו הרבה יותר חזק מאיתנו, לא סגרו את הרכבות - בניו יורק, בהולנד - אנשים צריכים להגיע לעבודה ולהמשיך לחיות. ואיכשהו פה, סגרו בלי בכלל לחשוב או להתייחס. את המסעדות שומעים ואת האמנים שומעים, אבל את נוסעי הרכבת? מי כותב על זה?"
לתחושת חוסר האכפתיות מנוסעי הרכבת שותפה גם מ׳ מנתיבות, המשתמשת ברכבת פעמיים בשבוע. "אני עובדת במשרה מלאה ולומדת לימודי ערב במרכז פעמיים בשבוע. אני מוגבלת מאוד מבחינת הזמנים, אלו שעות שמאוד קשה להגיע ברכב בזמן מבחינת פקקים, שלא לדבר על חניה והעייפות. הרכבת מאפשר במהלך הנסיעה ללמוד, לעבוד, וגם מרווחי מנוחה. יש אפשרות להטעין מחדש את המצברים של הטלפון והנפש, זה מרווח נוח, ובלי הרכבת אני בבעיה מאוד רצינית. היה לי ניסיון בתחבורה ציבורית וזה היה סיוט, אין גישה טובה, לא תגברו את הקווים, צמצמו את האנשים שיכולים להיות באוטובוס, ובעצם נוצר מצב שגם אם אני מגיעה בזמן לא מעלים את כולם, שלא לדבר על מי שמחכה בתחנות הביניים, ואף אוטובוס לא עוצר להם.
"אנשים יוצאים לרציף רבע שעה לפני שהאוטובוס מגיע, היכולת לשמור על מרחק של שני מטרים לא קיימת, והרבה מאוד אנשים מתכנסים וצמודים אחד לשני. נוצר מצב בדיוק הפוך ממה שמנסים לגרום לו, והנהגים המסכנים סופגים את הצעקות".
מ' מהדרום צמצמה מאוד את נסיעותיה, משתמשת הרבה בזום אבל מרגישה שהיא מפסידה בכל רגע. "מה שמרגיז זה שיש פתרונות פשוטים שקיימים בשגרה אבל לא ברור לי למה משרד התחבורה ורכבת ישראל בוחרים לא להפעיל אותם.
צילום: אורן בן חקון
שיעשו את כל הרכבת עם מקומות שמורים, יש פלטפורמה להזמין מקומות מראש ואנשים נכנסים לקרון ספציפי, ואם צריך להכניס אנשים לבידוד בגלל חולה שהיה באחד הקרונות, יש רישום מדויק מי היה באיזה קרון ומתי. אפשר לבדוק ולפקח שאין התקהלויות, זה לא כל כך מורכב. ברור לי שהייטקיסטים יכולים להמשיך ולעבוד מהבית, אבל עבור השאר המצב הזה משתק".
ושי חותם, "שוב מדברים על הפתיחה של הרכבת ביום שני, אבל עוד דחייה של שבועיים או שלושה תהיה הרסנית. אני מכיר אנשים שחוסר היכולת להגיע לעבודה באזור המרכז היה הטריגר לאבד את מקום העבודה שלהם. מה שבטוח זה שגם כשהרכת תחזור, אנחנו לא חוזרים לעולם שלפני. ראיתי דברים שישתנו אחרי הקורונה, ובישרתי לעובדים שלי שהם לא יצטרכו להגיע בכל יום למשרד, למעט תקופות עונתיות שבהן אנו מחויבים לעבוד במשרד. אני מסתכל על הקורונה כתקופה מיוחדת, מוזרה, מעניינת, לא יודע אם הדבר הראשון שהייתי אומר עליה זה שהיא תקופה רעה, אבל היא בהחלט פותחת את הדרך לצורות חיים חדשות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו