העוינות של חלקים במפלגה הדמוקרטית כלפי ישראל מציבה יהודים רבים מתוך מחנה זה במצוקה • האם יבחרו להתנגד מבפנים, לנטוש את המפלגה או להתעלות מעל הפוליטיקה?
השינויים התכופים בעמדת רה"מ בנימין נתניהו באשר לאופן מימוש תוכנית החלת הריבונות ותזמונה, מראים כי הלחצים המופעלים עליו מכל הכיוונים נושאים פרי. וחבל. כי כאשר מבינים את מקורות הלחצים ואת המצוקה שמאחוריהם, מבינים כי אסור להסס ואסור לחכות.
התזוזה בעמדותיו מלמדת על התמורות שחלו במפלגה הדמוקרטית. חיים סבן עם ג'ארד קושנר // צילום: רויטרס
ביום שישי שעבר פרסם שגריר האמירויות בוושינגטון, יוסף אל־עותייבה, מאמר ב"ידיעות אחרונות" ובו איים שאם ישראל תממש את תוכנית הריבונות, ימנע הדבר נורמליזציה עם המדינות הערביות הסוניות. התקשורת הבליטה את זהותו של המחבר, אבל בתוך זמן קצר למדנו שהשגריר מהאמירויות לא הוא שיזם את המהלך, וכי מי שייעץ לו הוא המיליארדר הישראלי חיים סבן - אחד התורמים הגדולים ביותר למפלגה הדמוקרטית.
סבן ידוע כתומך נלהב של ישראל. הוא אחד התורמים הגדולים של ידידי צה"ל (FIDF) ושל איפא"ק, ובשנת 2010 תקף בחריפות את יחסו העוין של ממשל אובאמה לישראל. "הם כל כך שמאלנים שלא נותר ממש מקום בינם לבין הקיר", אמר אז על הנשיא ואנשיו בראיון לערוץ 10.
באותה תקופה האמין סבן בעבודה משותפת עם אנשי ימין למען מאבקים משותפים נגד האנטישמיות ובעד ישראל. את דבריו אז לערוץ 10 אמר באירוע של מועצת המנהיגות הישראלית (ILC) שלימים שינתה את שמה למועצה הישראלית־אמריקנית (IAC). את הגוף, שהוקם לתת בת קול לישראלים המתגוררים בארה"ב, הקים סבן יחד עם שלדון אדלסון (הבעלים של "ישראל היום"). יחד הם גם שיתפו פעולה ביולי 2015 בהקמת "המכבים בקמפוסים" כדי להילחם בקמפיין החרם האנטישמי בקמפוסים בארה"ב.
הכל יחסי
אז מה קרה לסבן מאז? איך ומדוע החליט להשתמש באל־עותייבה כדי לפגוע באמצעות מאמרו - ועל ידי לחץ תקשורתי על נתניהו - בתוכנית הריבונות וכך בתוכנית השלום של ממשל טראמפ?
מה שקרה הוא שהמפלגה הדמוקרטית הצטרפה לאובאמה בקצה השמאלי של הספקטרום ואף פוצצה את אותו קיר שעליו דיבר סבן. אדרבה, כיום אובאמה עצמו לא נמצא בקצה השמאלי של המפלגה. במקרה הטוב הוא בול באמצע ואף יש גורמים בתוך המפלגה המאשימים את אובאמה בעמדות ימין.
וכאשר אובאמה נמצא במרכז המפלגה בכל הקשור לישראל, חשוב להבין את עומק עוינותו כלפי ישראל, שכן כיום היא כבר איננה עמדת קצה אלא נחלת הכלל.
השבוע קיבלנו הצצה למעמקי העוינות שאובאמה רוחש לישראל. בשיחות סגורות סיפר נתניהו - לפי פרסום ב"ישראל היום" - כי בשבועות האחרונים לכהונת הנשיא האמריקני, ואחרי שכבר העביר את החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 2334 שהגדירה את ההתיישבות הישראלית מעבר לקווי הפסקת האש של 1949 בלתי חוקית, ניסה אובאמה להעביר החלטה עוד יותר עוינת, כזו שתחייב את ישראל לסגת לקווי 1949. נתניהו שכנע את נשיא רוסיה, ולדמיר פוטין, להטיל וטו. כשנודע לאובאמה שפוטין התחייב לעשות כן, נטש את המאמץ שמא ייחשף כנשיא עוין יותר כלפי ישראל לעומת הרוסים ובכך יפגע בתדמיתו בקהילה היהודית באמריקה.
העובדה שעמדותיו של אובאמה, שהיו בקצה השמאל ב־2010, הפכו לעמדות מרכזיות של המפלגה, השפיעה ככל הנראה בצורה ישירה וחמורה על מוכנות יהודים דמוקרטים - ובהם סבן - לפעול למען ישראל ונגד האנטישמיות.
רק שלושה חודשים לאחר שהקים את "המכבים בקמפוסים" ועמד להקים את IAC, ביטל סבן את השתתפותו בשני הארגונים.
זה מביא אותנו לאיפא"ק, ארגון שסבן המשיך לממן גם לאחר שנטש את המאמצים המשותפים עם אדלסון. בשבוע שעבר דווח כי לראשונה בתולדותיה, הודיעה איפא"ק למחוקקים שלא תראה בעיה בהתנגדות מצידם לתוכנית הריבונות של ישראל, כל עוד ההתנגדות לא מתורגמת לפגיעה בסיוע הצבאי מצד ארה"ב.
עד כה, השדולה דאגה תמיד לתמוך במדיניות של כל ממשלות ישראל באשר הן. בתקופת אוסלו, למשל, ראשיה חייבו את עובדי איפא"ק לתמוך במדיניות הישראלית ולא מעט עובדים העדיפו אז לפרוש. והנה פתאום, איפא"ק מכשירה פעולות של מחוקקים שנועדות לטרפד מדיניות משותפת של וושינגטון וירושלים. כפי שכתב הפובליציסט היהודי־אמריקני הבכיר, יונתן טובין, השבוע, "אם לאיפא"ק חשוב יותר לדאוג לרצונות של הדמוקרטים מאשר לשכנע אותם לגבות מדיניות של ישראל, אזי לצורך העניין השדולה הפכה לעוד קבוצה ליברלית וכבר איננה הכוח האמין שתמיד היתה".
לא סופרים את איפא"ק
המוכנות של דמוקרטים פרו־ישראלים כגון סבן וראשי איפא"ק לפעול נגד מדיניות השלום של הממשל ומדיניות ישראלית פופולרית המתואמת עם הממשל, חושפת את המצוקה שבה שרויים היהודים באמריקה לנוכח העוינות של המפלגה הדמוקרטית - הבית הפוליטי, ובמידה רבה החברתי שלהם. לנוכח המצב העגום, ליהודים דמוקרטים יש למעשה ארבע אפשרויות: ראשית, הם יכולים להתנגד למצב ולפעול נגד מדיניות המפלגה. אלא שעל פי הסקרים, אין דהירה יהודית לעבר המפלגה הרפובליקנית.
שנית, היהודים יכולים להתעלם מפוליטיקה ולהתמקד בקידום האינטרסים היהודיים שלהם - לתמוך בישראל ולהילחם באנטישמיות מבלי להתחשב בעמדות המפלגתיות ברקע. סבן ניסה לפעול כך ביוזמות המשותפות עם אדלסון, אך המהירות שבה נטש יוזמות אלו מצביעה על הקושי לצאת נגד הזרם.
אפשרות שלישית היא לאמץ את העוינות של המפלגה. ארגונים יהודיים שמאלניים כגון ג'יי סטריט והתנועה הרפורמית עושים זאת בגלוי, בין השאר באמצעות הגדרת העמדות של המפלגה הדמוקרטית כעמדות "יהודיות".
האפשרות הרביעית היא דפוס הפעולה המגולם בעמדה הפסיבית־תוקפנית של איפא"ק כלפי תוכנית טראמפ ותוכנית הריבונות ובהחלטה של סבן להפעיל את השגריר אל־עותייבה להלך אימים על נתניהו. דפוס פעולה זה מאופיין בהצטרפות עדינה לפעולות האנטי־ישראליות של הדמוקרטים בתקווה שהדבר ישמור על הרלוונטיות של אותם יהודים במפלגה שנטשה אותם. זאת, מבלי להתנכר יתר על המידה לישראל ולרפובליקנים.
הבעיה היא שזה לא עובד. הדמוקרטים כבר לא סופרים את איפא"ק או את סבן. הם לא צריכים עלי תאנה יהודים כאשר יש להם את ג'יי סטריט ודומיו. הרפובליקנים מצידם הפסיקו לכבד את איפא"ק בתקופת אובאמה כאשר השדולה פעלה לרכך את הביקורת שהשמיעה המפלגה נגד הממשל בניסיון לשמור על ישראל.
וזה מחזיר אותנו לנתניהו והלחץ שגורם לו לשנות את עמדותיו כלפי תוכנית הריבונות השכם והערב. לישראל אין ארבע חלופות. יש רק חלופה אחת: לקדם את האינטרסים שלה ללא מורא. משמעות הדבר כיום אחת היא: יש ליישם במלואה את תוכנית הריבונות בגיבוי הממשל האמריקני, ללא פחד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו