ערב ההחלטות בנושא הסיפוח (אם בכלל, ואם כן - היכן?) מגיעה התקשורת גם אל הפלשתינים, שואלת אותם מה היו הם רוצים שיקרה אילו נתון היה הדבר להחלטתם. ושוב גדולה ההפתעה שרבים מן הנשאלים, במקום להביע התנגדות נחרצת לסיפוח של חלקים מן הגדה המערבית, מביעים רצון להפוך לאזרחי ישראל.
דוכנים בשוק של חברון. הסכם אוסלו הפך למלכודת // צילום: אי.פי.אי
בכתבה בערוץ 13 הציב צבי יחזקאלי את מצלמתו בפני מרואייניו האקראיים (שכבר הספיקו לשלם מחיר, ברש"פ, בשל גילוי ליבם הפומבי) שאמרו כי הסיפוח זה הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות להם וכי היו שמחים מאוד לו היתה ישראל מאזרחת אותם או מעניקה להם תושבות קבע.
אלא שעמדות אלו אינן צריכות להפתיע. הם חיים בעוני, במסגרת שאינה מעניקה להם אפילו חלק קטן משירותי הרווחה הישראליים, מבלים חלק ניכר מזמנם במעברים כדי לעבוד בישראל, ללמוד ולהתאשפז בה בעת הצורך. הרש"פ אינה יעילה, ויש בה שחיתות המקשה את קבלת השירותים הבסיסיים ביותר. התאזרחות בישראל המבוססת והמודרנית איננה גזירה מבחינתם, אלא גזר.
הפלשתינים התנגדו, היסטורית, לכל חלוקה של ארץ ישראל המערבית בין היהודים לבינם, משום שהתקשו להבין מדוע מבקשים מהם לחלוק את האדמה שעליה חיו עם יהודים שהיוו לא יותר מעשרה אחוזים לעומתם, ואשר התיימרו לדבר בשם רבים אחרים שטרם דרכו על אדמת הארץ.
הסכמת אש"ף לאמץ את פתרון שתי המדינות נולדה רק ב־1988, והיתה פשרה של הארגון עם המציאות. מסורתית היתה עמדת התנועה הלאומית הפלשתינית כי כל השטח משתי גדות הירדן צריך להיות תחת שלטון פלשתיני, וכי רק היהודים שהגיעו לארץ לפני הכרזת בלפור יוכלו להישאר בו אם ירצו. פתרון שתי המדינות, שנראה בעיני רבים מאיתנו כדרישה פלשתינית, הוא, בעצם, דרישת התנועה הציונית, מאז הבינה כי תתקשה לייצר רוב יהודי ממערב לירדן ב־1937 (ועדת פיל).
נכונות פלשתינים רבים להיות חלק מישראל אינה אלא חזרה לרעיון המדינה האחת, מתוך קריאת המפה הדמוגרפית והבנה כי אם תרצה ישראל לשמר את אופייה הדמוקרטי, לא יהיה עליהם לשאת לאורך זמן את דגלה והם יוכלו - באמצעות הרוב הפלשתיני שייווצר - להגשים את חלומם הריבוני ממערב לירדן.
אך האם מדובר באינטרס ישראלי? התשובה ברורה. הקולות הרבים ברחוב הפלשתיני בזכות הסיפוח אינם המלצה למהלך פזיז זה אלא נורת אזהרה מפניו. הקולות הללו עלולים להיות בסיס להחלטה פלשתינית מושכלת, מבחינתם, להכריז רשמית כי אש"ף חוזר בו מן ההחלטות שקיבל ב־1988 והוא תובע, במקומן, תביעה פשוטה אחת: אדם אחד, קול אחד.
דרישה פלשתינית למדינה ריבונית ישראלית־פלשתינית, שכל תושביה אזרחים שווי זכויות, היא החלופה ההגיונית ביותר, מן הזווית הפלשתינית, להסכם אוסלו שהפך מבחינתם למלכודת, משום שהסכם הביניים הפך להסכם קבע.
לישראל יהיה קשה מאוד לשכנע גם את ידידיה בעולם כי גם את התביעה למדינה שוויונית אחת היא דוחה. היא תיכנס למערכה חדשה בזירה הבינלאומית. הפעם לא תהיה זו מערכה שנועדה להסביר את זכותנו על הארץ, לא כדי להוכיח שציונות אינה גזענות, לא כדי לשכנע כי הגדה המערבית היא שטח במחלוקת ולא שטח כבוש, לא שמדינה פלשתינית תהיה בסיס לטרור. ישראל תצטרך להסביר שהעיקרון הבסיסי ביותר בדמוקרטיה - קול לכל אדם - אינו תופס במקרה שלנו. זה יהיה מאבק חסר כל סיכוי. סיפוח שטחים גדולים או קטנים בגדה המערבית הוא צעד מסוכן לקראת נפילתנו למלכודת הזו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו