מה שישראל יכולה ללמד את שבדיה

עד לא מזמן היא היתה מועמדת בכירה לתואר המדינה המוצלחת בעולם. אנשים יפים, מדינה קטנה ועשירה, חינוך חינם מגיל אפס עד דוקטורט, מדינת רווחה נדיבה שהצליחה להצמיח תאגידי ענק וחברה שלווה ושוחרת שלום. היחס לתושבי שבדיה במשך שנים היה כאל מי שזכו בלוטו מעצם המקום שבו נולדו. כולנו הבטנו די בקנאה במדינה הלבנה, העשירה, המשכילה והמתקדמת. 

ואז הגיע המבחן המוסרי האולטימטיבי שנפל כרעם ביום בהיר על מדינות העולם עם הקורונה. הכרעה ברורה שכל חברה אנושית נאלצה לעשות, בין הזקנים, החולים והפגיעים, לבין הצעירים והכלכלה. רוב מדינות העולם בחרו בזקנים, שבדיה בחרה בכלכלה. נכון לכתיבת שורות אלה במדינה בת עשרת מיליון התושבים 4,659 מתו מקורונה. ויחד איתם - למרבה האירוניה או ההיגיון - גם בעיה כלכלית קשה. נשאלת השאלה, איך זה קרה? מה מוביל חברה כה מתקדמת והומניסטית, לפחות בתיאוריה, לכזה מצב?

הסבר אחד אפשר אולי למצוא בספר השבדי הפופולרי בעולם, וגם האהוב עלי באופן אישי - קטלוג איקאה. מה המסר של הספר הזה? האם הוא לא מטיף כמעט בכל עמוד שלו לצעירות נצחית? לחד־פעמיות אינסופית? לתחושה הממכרת של חדש־חדש־חדש? בקטלוג של איקאה לא תמצאו אנשים כמו סבא וסבתא שלכם, אבל כן תגלו איך אפשר לחיות בתוך בית של 30 מטר עם עצמכם.

קטלוג איקאה הוא רק דוגמה. ספר הילדים השבדי הפופולרי ביותר מגלה עוד חלק בסיפור. "בילבי גרב ברך" הוא ספר העצמה שהייתי ממליץ לכל הורה לקרוא לבנותיו. בילבי חיה לבדה בחברת סוס וקוף וקוראת לחירות רדיקלית - שמופרעת רק באשמת המבוגרים המיושנים והמדכאים. ב"אוטופיה ללא מבוגרים" הזאת לא מפתיע ששבדיה היא המדינה בעלת השיעור הגבוה בעולם של אנשים החיים לבדם, באותן יחידות אחסון אנושיות שמשווקות באיקאה.

שבדיה היא גם אחת המדינות החילוניות בעולם. מזווית זו, מעניין לבחון את התגובה של שבדיה: בזמן שרוב המדענים בעולם אמרו בצניעות המדעית הראויה "אנחנו לא יודעים", בשבדיה סיפרו שממש תכף הם משתלטים על הווירוס בעזרת המומחים שלהם. הגישה הזו הזכירה את הקביעה של אדמו"ר החילוניות הישראלי, יובל נח־הררי, על כך שהאנושות התגברה זה מכבר על מגיפות.

אך מה הקשר בין חילוניות יהירה מהסוג הזה לזניחת הזקנים? כאן המקום להזכיר את "וירוס הזקנים הבודדים"; שיעורים הולכים וגדלים מציבור הקשישים מדווחים על תחושת בדידות קשה בשנות חייהם האחרונות. הנקודה המעניינת היא שיש הלימה מטרידה בין רמת דתיות ומערביות לשיעור הזנחת הזקנים. קחו את ישראל, לדוגמה: בחברה החרדית והערבית לא שמעו על הבעיה, והזקנים הם נזר המשפחה והקהילה. בחברה הדתית פחות, בחברה המסורתית עוד פחות, ובתל אביב החילונית והמערבית תמצאו אלפי זקנים בודדים. עליית שיעורי אשפוז הזקנים בתקופת החגים היא הדוגמה הקיצונית לתופעה.

וירוס הזקנים הבודדים הוא תוצר ישיר של הליברליזם המערבי. תרבות שמקדשת צעירות וחד־פעמיות, כלכלה חסרת מעצורים (ובמובן הזה הסוציאל־דמוקרטיה השבדית והקפיטליזם האמריקני הם שני צדדים של אותו המטבע) ואינדיבידואליזם, מובילה לחוסר אכפתיות כלפי הזקנים־הלא־מועילים, שמיועדים לגריטה בעולם ששייך לצעירים. 

כולם מדברים על הלקח שעל החרדים ללמוד מהקורונה. ומה יש לאירופאים הליברלים ולנציגיהם בישראל ללמוד מהקורונה? 

אז אחרי שהמילה סוברניות (ריבונות לאומית) זוכה באירופה לקאמבק מקץ כמה שנים טובות בארכיון של הפוליטיקלי קורקט, מה לגבי מילים כמו מסורת, שייכות, נאמנות ומשפחה? חברה שמאפסנת ערכים כאלה היא חברה שברגע האמת מפקירה את הנציגים שלהם, הזקנים החלשים. כשאני רואה את ההתמודדות של שבדיה עם הקורונה אני גאה לחיות בחברה המסורתית והלבנטינית שלנו, שבחרה באופן כמעט אוטומטי בחלשים ובזקנים. ישראל היא חברה שעסוקה כל העת בצורך לאזן בין זכויות הפרט לערכי המשפחה, בעודה זוכרת את הציווי "והדרת פני זקן".

גם אצלנו יש קבוצה מרכזית שרואה במערב החילוני הקוסמופוליטי מודל לחיקוי שאין בלתו - ואת כל השאר כפרימיטיבי וחשוך. הרבה מהם נשמעים מטיפים לחזרה מלאה לשגרה, מבלי להבין שהמשמעות עלולה להיות הפקרת הזקנים. האיזון הישראלי, שמושרש בנו מתוך מסורת יהודית עתיקה, הוא מודל לעולם כולו.

עו"ד אופיר טובול הוא מייסד תנועת "תור הזהב"