לפני שנתעורר לסיוט אמריקני

בואו נודה באמת. התמונות מארה"ב מזעזעות, אבל יש גם נחת. אנחנו אומרים לעצמנו: זה שם. 

בישראל זה אחרת. שוטרים לא חונקים למוות, ואין מהומות אלימות, כפי שהתפתחו שם.

אי אפשר להשוות באופן מלא בין מציאות אחת לרעותה. ועדיין, הטפיחה על השכם עלולה להסתיר אמת קשה, הדורשת תיקון: אלימות משטרתית בישראל היא בעיה אמיתית לרבים מאיתנו. 

זוכרים את יענקי רוזנברג? הנער החרדי, הסובל מאוטיזם, הוכה עד זוב דם על ידי שוטרים, לפני כשנה. לאחר כמה  חודשים סגרה מח"ש את התיק נגד השוטרים המכים. ומה לגבי סלמון טקה ז"ל? המהומות שהתפתחו בעקבות הריגתו, הגיעו גם לאלימות, בשוליים. אין הצדקה לאלימות, אבל ברגע שאוכלוסיות ופרטים מרגישים שאיש לא שומע אותם ואין להם מה להפסיד, הדברים הופכים מסוכנים לכולנו. מהומות הן השפה של מי שלא שומעים אותם, אמר מרטין לותר קינג. בואו נדבר גם על יעקוב אבו אלקיעאן, שנהרג באום אל־חיראן. הטון המשטרתי החד־משמעי דיבר על רוצח מסוכן, פעיל דאעש. האמת שהתבררה, הפוכה: אבו אלקיעאן, מורה במקצועו, נורה למוות באופן מזעזע וסתמי, שהביא גם למות השוטר ארז לוי. אבו אלקיעאן הופקר למותו מאיבוד דם, כאשר נמנע ממנו טיפול רפואי. חקירת השוטרים היורים? נסגרה. 

יש משהו משותף בכל המקרים הללו. מדובר בישראלים "אחרים". אנחנו לא נוטים לראות את החברה הישראלית כחרדית, ערבית או "אתיופית". אלא אם נולדנו לאחת מהקבוצות הללו. לכן, המאבקים של הקהילות הללו כנגד אלימות המשטרה, הם בדרך כלל מאבקים קהילתיים "סגורים".

זוכרים את תרגיל "מסך הבערות" של רולס? מה היה קורה אם כל אחד מאיתנו היה יכול לדמיין את עצמו נולד מחדש בקבוצה אחרת? מה אם היינו יכולים לחשוב על האפשרות האמיתית של להיכנס לנעליו של החרדי, האישה, המזרחי, הערבי או יוצא אתיופיה? החברה הישראלית היא מכלול, ולא סקטור.

בישראל יש אלימות משטרתית קשה. אנחנו נותנים בידי המשטרה כוח חוקי, והיא משתמשת בו, לעיתים, לרעה. זה לא שם, בארה"ב. זה כאן, במדינת המופת שלנו. 

הבשורה הרעה היא: יכול להיות רע יותר. כמו בארה"ב. הבשורה הטובה: אם קלקלנו, אפשר גם לתקן. איך מתקנים? מאמנים ומחנכים. מייצרים "רוח מפקד" חדשה. יש קשר, גם אם לא ישיר לגמרי, בין הכרזה של שר לביטחון פנים על כך שמי שינסה לפגוע בשוטרים "דמו בראשו", ובין ירי למוות בצעיר אוטיסט במזרח ירושלים.

ההודאה האמיצה של מפכ"ל המשטרה האחרון בשיטור יתר כנגד יוצאי אתיופיה חשובה, אבל לא מספקת. צריך שתהיה הדרך ויהיו הכלים לצמצם את שיטור היתר ואת האצבע הקלה על ההדק, בכל מגע משטרתי, ובמיוחד כלפי אוכלוסיות שעל הכוונת. חייבים לזכור שמשטרה איננה צבא ואזרחים אינם אויבים.

צריך גם מקל. שערוריית סגירת החקירות והתיקים של מח"ש עוברת כל גבול. כשמח"ש הופכת לכלי טיוח, ברור שיש הכרח לתיקון מיידי. מי שנואמים השכם והערב על שידוד מערכות משפטי, עוצמים עיניים כשמחליקים לשוטרים מעשים אלימים, שחייבים להביא לענישה ואפילו לפיטורים.

אנחנו על סף התהום האמריקנית. בואו נימלט משם.

אבי דבוש הוא מנכ"ל רבנים לזכויות אדם, וחבר מנהיגות תנועת הפריפריות