התעשייה שקמה בירוחם לאורך השנים ניערה מעט את סטיגמת עיירת הפיתוח • עכשיו, המכונות הדוממות של מפעל פניציה הן אלו שמספרות בכאב את ימי המשבר הכלכלי
השלט בצומת הנגב הבטיח בעבר בית בירוחם בפחות ממיליון שקל, אבל החום התיך את תקוות הנדל"ן הישראלי. קרני השמש הלבינו את ספרות המחיר וכעת בקושי ניתן לקרוא את הסכום. אולם מי יודע מה יילד יום, הרי אלו ימי "מתווה החזרה" ומבעד אדי החמסין העולים מן הכביש מסתמנת ארץ חדשה, נוזלית ולא יציבה בעליל.
צילומים: דויד פרץ, ספי שלוין
השבוע הושבע בכנסת מיכאל ביטון לכהן כשר ראשון בן העיר ירוחם, הישג לא מבוטל לעיירה שבמשך עשורים רבים נתפסה כפצע הפתוח בעקב האכילס של המפעל הציוני. באחד המושבים של ועידת הנגב, שבהם דנו בזמנו במצב עיירות הפיתוח, אמר פקיד האוצר בייאוש שאם היו לוקחים את כל הכסף שהושקע בירוחם לאורך השנים ומחלקים אותו בין תושבי העיר, לכולם היתה כבר וילה בצהלה ושלום על ישראל.
אך הציונות חיפשה משהו מעבר לאיש תחת גפנו ותאנתו. לעשות את הבלתי אפשרי, בצהרי היום לנצח את הדו־קרב שבין אדם למדבר. "כל העניין הוא לשתות משהו קר בלב מדבר", סיכם מאיר אריאל. מרגע שהעיירה התמקמה על גבעת שמש קירחת מוכת עלעולי מדבר, הוטלה המשימה על תושבי העיירה להצמיח במדבר סיבה לעיר בלי סיבה. למצוא מהות שתצדיק את ההתעקשות הזו להיאחז בקרקע בכל מחיר.
מפעלים מפרנסים הוצמדו לעיר - נגב קרמיקה, שכבר נסגר. אמיליה, שבקשיים. פריגו, אקרשטיין, אך לפני כולם היה שם מפעל אחד שהעז לקום בקצה השמיים ובלב המדבר בלי תשתית מתאימה. פעם קראו לו טמפו, היום קוראים לו פניציה.
סגר הקורונה הוריד את מסיכות העמדת הפנים הכלכלית של מגזרים רבים בישראל ובעולם. בועת האשליה, שאפשר לשרוד במרוץ יוקר מחיה מטורף חזירי ומאמיר רק באמצעות משכון העתיד באשראי, התנפצה. בפאניקה הגדולה של תחילת משבר הקורונה, נשלחו אלפי עובדי מפעלים "לא חיוניים" לחל"ת ברחבי הארץ. ביניהם גם עובדי מפעל פניציה. בחדשות דיברו על הקשיים של המפעל, אז הלכתי לדבר עם אלו שהחדשות מכריעות את גורל חייהם.
נ', בשנות השלושים לחייו. לפני כמה חודשים נולד בנו הקטן. עשר דקות מפרידות בין ביתו למפעל, אך חודשיים של חל"ת מפרידים בין חשבון הבנק שלו לאי־ודאות.
אני שואל איך הצליח לעבור כלכלית את הסגר, והוא משיב, מהורהר: "היה לי מזל. לאשתי היתה עבודה. אבל איך שהבנו שזה קורה עשינו את כל מה שאפשר כדי לשלוט במצב. הקפאנו משכנתא, הוצאנו את הילדה מהמעון והעברנו אותה לבית, לא יצאנו מהבית, מזל שסגרו את המסעדות... לא היו בזבוזים על אוכל ושטויות. זה לא שחרב עלי עולמי, אבל זה קושי, אני רגיל להרוויח ולחיות עם שמונה, ועכשיו אני מקבל בערך ארבע, אז ירדתי לחצי, יש בזה הפסד, הפסד משמעותי כמובן, אבל איכשהו, לא יודע, בינתיים - שורד".
אתם רואים אופק של חזרה לעבודה? "המנהלים מדברים בזגזוג כזה, מצד אחד אומרים שרוצים לחזור ב־1 ביוני, אבל לא בוודאות, וגם אם יחזרו יחזרו לחצי, במקום ארבע מכונות, רק שתי מכונות, לא יצטרכו את כל העובדים".
אני תוהה למה בעצם הם יצאו לחל"ת, הרי אנשים צריכים בקבוקים. "אתה חושב על האנשים בבית, אבל יש לנו שוק ענק של אירועים, מטבחים תעשייתיים, וכל זה נסגר לגמרי, אין, הכל נשמט, נשמה, אתה לא מבין. יש לי חברים שאין להם חסכונות, ואם האישה שלהם לא עובדת, המצב שלהם בכי רע.
"אתה יודע מה, החל"ת זה אפילו לא הדבר הכי קשה. ככל שאתה בחל"ת יותר, זה יגרום לנזק, זה פשוט מצטבר. בן אדם שרגיל להיות כל יום בעבודה ולעבוד, זה בדם שלו, ומי שעובד כל כך הרבה שנים ברצף, אתה יודע מה זה עושה לו? זה כמו שאנשים יוצאים לפנסיה ואין להם מה לעשות והם מתחילים לחפש את עצמם. בן אדם שכל החיים שלו קם בבוקר והולך לעבוד, פתאום בלי מסגרת, בלי עתיד, כלום לא ברור, רק החרדות. ואחד החברים שלי כבר אמר לי - אם זה ממשיך ככה אני לא חוזר, עובר, מוצא עבודה חדשה, אי אפשר לחיות ככה עם חור של אי־ודאות".
אחרי שנים של חוסר ודאות כלכלית והתנהלות ממשבר למשבר, נקנה מפעל פניציה בירוחם בידי משפחת הנדבנים היהודים ג׳ק ג׳וזף ומורטון מנדל. 500 מטרים מפרידים בין שער פניציה למרכז מנדל לחדשנות בירוחם. שם משבר הקורונה נראה אחרת לחלוטין - הזדמנות כניסה לעולם חדש.
צילומים: דויד פרץ, ספי שלוין
זה יותר מעשור שאבי ורשסקי משמש מנכ"ל MindCET מבית מטח. מוביל את פיתוח תחום הטכנולוגיה החינוכית בארץ, מירוחם. מה שבהתחלה נתפס כשיגעון מוחלט הפך כיום לאחד המרכזים המובילים בעולם בכל הנוגע לפיתוח פתרונות ושיטות למידה באמצעות טכנולוגיה. למידה מקוונת - למה זה נשמע לי מוכר כל כך...
"ברגע שהחל הסגר בעקבות התפשטות נגיף הקורונה והלימודים בבתי הספר הופסקו, הסטנו הרבה מהאנרגיות כדי לפענח ולתת מענה מיידי. תמיד עבדנו עם מורים שהיתה להם גישה לתחום הטכנולוגיה ופתאום מצאנו את עצמנו מתעסקים עם הוראות הפעלה לזום", מחייך ורשבסקי, אבל מהר מאוד עלינו קומה, ומבחינתנו זה טוויסט בעלילה. כל העולם חשב שלמידה מקוונת זה בדיוק אותו דבר כמו למידה בכיתה, ואנחנו יוצאים מזה עם התובנה שזה לא.
"לפני המשבר יצרנו מוצר שמפתח אצל הלומד העצמאי תכונות ללמידה מרחוק", הוא מסביר, "כולם יוצאים מתוך הנחה שכל אחד יכול ללמוד לבד. זה לא כך, צריך ללמוד איך ללמוד בצורות מקוונות ועצמאיות. זה רלוונטי גם לאנשים שאיבדו את מקום עבודתם ורוצים לעשות הסבה מקצועית אונליין כמבוגרים. במפגשים עם אנשי חינוך בדואים, זה אחד הדברים שהכי נחוצים לבוגרים שלהם, סדירויות וניהול זמן".
אז אולי זו הזדמנות לחדש את מערכת החינוך, אני תוהה, וורשסקי מסביר: "יש שתי תגובות למה שקרה, אחת היא שקרה משהו דרמטי באמת ועכשיו המערכת כבר לא תהיה אותו דבר, והתגובה השנייה נעה באיזו אינרציה של הכחשה - היה משהו נקודתי, התגברנו עליו ועכשיו אנחנו חוזרים בדיוק למה שהיה קודם.
צילומים: דויד פרץ, ספי שלוין
"אבל מהר מאוד המורים הבינו שזה לא יכול לעבוד אותו דבר, המרחב והזמן השתנו. הזום זה לא כיתה. לחלק מהמורים הטובים והמודעים לעצמם זו חוויה שלא תשאיר אותם אותו דבר. גם להורים זה השתנה. הרבה מהם לא שאלו את עצמם מה קורה מעבר לדלת הסגורה של הכיתה, ופתאום השאלות האלו מנקרות בתודעה. אני מעריך שנראה אוכלוסיות שישאלו שאלות שלא היו שם קודם.
"נזרקנו אל תוך הסיטואציה הזו ולמדנו את הדברים תוך כדי תנועה, אבל בסופו של דבר, עם כל הטעויות שנעשו, עברנו משהו משמעותי ומהותי. אני לא חושב שנוכל לחזור לעולם הישן כפי שהיה. זה אירוע שלפחות בתחום הטכנולוגיה החינוכית יהיה אפשר לספור עד הקורונה ומהיום והלאה. כל מה שעשינו עד כה היה הערת שוליים מקדימה, מכאן והלאה זה הדבר האמיתי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו