אז הנה לנו עוד סערת מכנסונים קצרים, שכל מי שיביע ביחס אליה דעה המנוגדת לזו של "מובילות דעת הקהל" כמו רותם סלע, יזכה לשלל כינוי גנאי ויואשם בשוביניזם, בשנאת נשים ובהאשמת הקורבן.
סוגיית המכנסונים - ואל תטעו, לא מדובר במכנסיים הקצרים של הבנים המגיעים לברכיים, שוב חזרה לכותרות ביחד עם השרב הבלתי נסבל. וכאילו שהחום הזה לא מספיק, יש מי שדואגות ללבות את הבעירה בפאטה-מורגנה של אפליה מגדרית. לערב מין בשאינו מינו ביצירת זיקה בין מכנסונים קצרים לרצח נשים. ובעיקר לדאוג שאותה הבניה חברתית של קורבנות ואפליה מגדרית תתחיל בגיל העשרה. ממש טקס חניכה לפמיניזם העכשווי של "אכלו לי, שתו לי".
והעניין הוא שהמכנסונים הקצרים לא באמת מצילים מישהי מהחום, אבל הם ללא ספק הופכים להיות סמל במאבק לנערות שפותחות דף פייסבוק וקוראות לו: "מפסיקות לשתוק - נלחמות למען החופש והשוויון", ומלינות על "תרבות אונס", שאף הוא מטבע לשון שאיך נאמר, "זה שתגידו אותו שוב ושוב, לא הופך את זה לנכון".
כי הבנות שלנו בהחלט לא שותקות ולא מושתקות. לא בבית ובוודאי לא בבית הספר. אנחנו לא חיים בתרבות אונס כי אלימות פיזית או מינית כלפי נשים היא אחת התופעות המגונות בחברה שלנו. נערות ונשים בישראל הן יוזמות ויזמיות ומגלות הצלחה אקדמית ויכולות להיות גאות בכך.
בחברה המערבית בנות מחונכות וגדלות להיות אסרטיביות, דעתניות, ופועלות בה אינספור תוכניות לקידום נערות ונשים. צעירות זוכות להקלות והתאמות לתפקידים בצבא, ללימודים באקדמיה ובמכוני המחקר, בשוק העבודה, הן הציבורי והן הפרטי.
ואולי פה הבעיה, משום שהורדת הסף היא קביים מיותרים. אנחנו לא צריכות את הפרוטקציות, האפליות וההתאמות הללו. אנחנו יכולות לבד להגיע להישגים מדהימים ורובנו עושות את זה, ולוקחות אחריות מלאה על ההצלחות כמו על אי ההצלחות שלנו.
לקיחת אחריות מתחילה בקבלת החוקים של מערכת החינוך שמתנגדת למכנסונים הקצרים, שכן יש להם משמעות חיצונית - כמה שלא ננסה להמעיט בזה. בית הספר הוא לא חוף הים וגם לא מועדון לילה.
אבל כל אותם מצדדים בנערות והוריהם ה"ליברליים" פשוט אומרים לבנותיהם, "תעשי רק מה שאת אוהבת, רק מה שאת חושבת"...ולעזאזל ההשלכות. ולא, אני לא חושבת שנערות במכנסונים קצרים מעוררות את כל הנערים או המורים מינית, אבל הן יכולות לעורר חלק. מספיק להכחיש ומספיק להתייחס לזה כאל מחלה. זה טבעי ובריא. בדיוק כמו שנערות שעומדות שעות מול המראה בהתארגנות לבית הספר כדי להיראות מושכות, לגיטימיות וחיוביות.
משטר השיח הזה הפך לפארסה. מותר לך להתגנדר שעות מול המראה ולהתלבש כראות עינייך החשופה אבל לא מותר שיסתכלו עלייך במבטים מעריצים, כי זאת החפצה?
ואי אפשר להשתיק את מי שלא נהנה מכל היופי הזה ופשוט חש מובך לנוכח המכנסונים הקצרצרים או הגופיות שחושפות טפחיים. מורים ומרצים, ויש כאלה - הטוענים שהם פשוט לא יודעים להיכן להסתכל כשמגיעה תלמידה או סטודנטית כמעט עירומה. האם בהם לא ראוי להתחשב? מה לעשות שמאז שהנחש פקח את עיני אדם וחווה, עירום מלא או חלקי הפך אצל רובנו לשטח פרטי, אינטימי, עם משמעות תרבותית ברורה.
ד"ר רונית דרור היא מייסדת עמותת לצדכם
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו