להתראות בירושלים

ביום ראשון הקרוב עומד להתחיל משפטו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. בקרב אנשי השמאל תכונה והתרגשות רבתי. פעיליהם הנמרצים החלו להתגייס ולהתארגן לקראת הפגנת נוכחות מול בית המשפט, כדי לראות את "ניצחון הדמוקרטיה". הכלים הדמוקרטיים הרגילים של בחירות ושכנוע הציבור בצדקת דרכם כשלו, והם נותרו מול שוקת שבורה. יומו הראשון של המשפט הפך עבורם לפרס ניחומים על שורה ארוכה של הפסדים שנחלו. אפשר להבין מדוע הם נרגשים לקראת יום חגם, ומבטיחים להגיע עם דגליהם השחורים. 

חבריי ואני נחכה להם שם, עם דגלים כחול־לבן, ברחבה שלפני בית המשפט, כדי להביע את התמיכה בנתניהו ואת התקווה שיזוכה מכל אשמה על ידי בית המשפט. מליציות ה"מאבק בשחיתות" ו"ההגנה על הדמוקרטיה" לא מרשימות אותנו. כל מי שלא נבהל לנוכח השקרים והאיומים וההפחדות שהופצו במהלך שלוש מערכות הבחירות האחרונות נגד הליכוד ונתניהו, צריך לעמוד איתן גם במאבק הנוכחי. אלה שיגיעו מאשקלון ומהקריות, מטבריה ומבאר שבע, הם לא אנשי "כת" או שותפים ל"פולחן אישיות", ובוודאי אינם "אויבי הדמוקרטיה". אלה אזרחים ביקורתיים, שמזהים 

את הסנטימנט העמוק ומנתחים באופן רציונלי את חלקו של המשפט בתוך מהלך ארוך ומתמשך נגד הימין. על כך הם מבקשים למחות. 

השמאל ושותפיו ניסו כל דרך אפשרית לפרק את המחנה בהנהגת הליכוד ונתניהו. הדברים הגיעו לידי כך שמהשמאל שלחו דפים שבתחתיתם התנוססה חתימתם וכל שנדרש היה שראשי הימין ימלאו את דרישותיהם כאוות נפשם. גם זה לא הסתייע בידם והם נדחו בבוז. יותר מכך, את שביקשו לעשות לגוש הימין התרחש אצלם, בקול שבר גדול של התרסקות שנשמעה מקצה אחד של הארץ ועד לקצה השני. הממשלה החדשה קמה רק עם בנימין נתניהו. למעשה, השמאל היורד מדחי אל דחי הוא אסופה של מקטעים זרים זה לזה, חסרי כל ליבה משותפת. האם הוא הסוציאל־דמוקרטיה של עמיר פרץ או התפיסה הליברלית של מרצ? האם הוא הניאו־ליברליזם נוסח יאיר לפיד או הקומוניזם הלאומני־ערבי של איימן עודה? לגבי התנועה האסלאמית ובל"ד אפשר רק להשתאות על הגמישות הרעיונית של השמאל ועל חוסר יכולתו לגבש לעצמו זהות עצמאית.     

בזירה הפוליטית נמצא כי עמוד השדרה של הפוליטיקה בישראל - המעמד הבינוני המזרחי - שמצוי בערים, בעיירות ובמושבים, דחה שוב ושוב את האופציה של אימוץ השמאל וערכיו שהגיעו למבוי סתום. קבוצה זו, הלוקחת בהדרגה אחריות פעילה בניהול ענייני המדינה, קלטה את השקרים וחצאי האמיתות של אלה המבקשים לפגוע בה כשהם באים עם דימוי עצמי אידיאליסטי נקי כפיים, ובעצם מבקשים להחזיר אותנו לימים שלפני 1977. אנו כבר מכירים את מתק השפתיים שלהם ודוחים אותו ואת כל תרגילי הסרק שהם מבקשים לעשות בכדי לפורר אותנו ולבסס הפרד ומשול בתוך הליכוד ומחנה הימין. 

רשימה שלמה של אישים ביקשו לנפץ את מחנה הימין ונכשלו - שלי יחימוביץ' וציפי לבני, יצחק הרצוג ויאיר לפיד, אבי גבאי ובני גנץ - כל אחד מהם והפיאסקו שלו. מעולם לא התרשמנו מהם ומהאג'נדה שהם נשאו איתם. כל אחת ואחד מאיתנו הבינו כי "השבט הלבן" מבקש להחזיר עטרה ליושנה ולפגוע בכל הישג של המעמד הבינוני המזרחי. תראו אותם בעלבונם בימים אלה, כשהם מתנגדים, מתלבטים ומסבירים לכל מי שרוצה לשמוע אותם, כי הם לא רוצים ריבונות על הבקעה ועל חלקים נוספים מיהודה ושומרון המאוכלסים בהתיישבות יהודית. 

פעם הם הקימו עיירות פיתוח והתנחלויות, מאחזים, קיבוצים ומושבים מבלי להתרפס ומבלי לבקש רשות. היום הם מבטאים רפיון ואובדן דרך. מבחינתם, פחות זה יותר. התכנסות והצטמקות של ישראל זה האידיאל שלהם. אנשי השמאל היורד והולך ימשיכו בדרכם לאיים כי הם אוטוטו עוזבים את המדינה ומשאירים אותנו לבד. הם המשכילים ואנו הבורים. הם המוכשרים ואנו חסרי הכישרון. עשרות שנים הם חוזרים על האיומים שלהם, ואנו הפסקנו לחשוש מהם זה מכבר. 

להתראות בירושלים, מול בית המשפט, עם דגלי ישראל. כל אחד שיביא דגל אחד לעצמו. אין צורך לעבור בלובי של מגדל הפאר של אהוד ברק בכדי לקבל דגל מכל סוג שהוא.

ד"ר אורי כהן הוא מרצה בכיר בביה"ס לחינוך באוניברסיטת תל אביב