על רקע האפשרות להחלת ריבונות ישראלית בבקעה, מאיים עבדאללה מלך ירדן ש"זה יוביל להתנגשות גדולה איתנו". ספק אם ירדן, "ממלכה של מדבר וסופות חול" כפי שכינה אותה צ'רצ'יל, הייתה שורדת לולא התמיכה והסיוע של ישראל.
שיתוף הפעולה בין שתי המדינות החל בשנות ה-60 ב"ערוץ הקצינים" חסר היומרות שעסק בהחלפת עיתונים בגשר אלנבי ונמשך בחילופי מידע מינורי, עד שבשל לשיתוף פעולה אסטרטגי ששיאו בספטמבר 1970. במשבר זה איים אש"ף להשתלט על הממלכה, והמלך חוסיין בצר לו לא היסס לטבוח בכ-9,000 מאנשיו של ערפאת כשהאחרון נמלט עם שארית אש"ף ללבנון. עיראק וסוריה איימו בתגובה לפלוש לירדן כדי ללמד את חוסיין פרק בסולידריות ערבית והאחרון זעק גוועאלד שהדיו נקלטו אף בוושינגטון. למזלו, ישראל איימה על סוריה והמלך ניצל.
אבל למדנו כבר שבמזרח התיכון אין רגשות, הכל אינטרסים. דומני שהיה זה ראש הממשלה לוי אשכול שנשאל ע"י עוזריו אחרי מלחמת ששת הימים, מדוע אנו לא מענישים את ממלכת ירדן שהפכה את הבגידה בישראל למסורת. כזכור, המלך חוסיין הבטיח למשה דיין שירדן לא תתקוף את ישראל ביוני 67' ואז בגיבוי מצרים איים "לשחוט את אחרון השבויים היהודים". גם סבו של חוסיין, עבדאללה, התחייב לגולדה ב-48' שפני ירדן אינם למלחמה עם ישראל ולבסוף הצטרף למדינות ערב במתקפה הגדולה עלינו. בתגובה לשאלה אשכול תלה בהם במבטו ואמר: "אין לנו את הלוקסוס להיעלב מירדן", גם אם בגדה בנו, ניעלב ונמשיך לשתף פעולה.
העובדות הללו ידועות גם בירדן. שיתוף הפעולה הסמוי והגלוי עם הממלכה ההאשמית נמשך חרף בוגדנותם של מלכיה. צריך להודות שהאמיר עבדאללה ונכדו חוסיין ידעו לשלוט בירדן. עבדאללה השני עשוי כנראה מחומר אחר, רך ושביר. לפני שנים, כאשר סגן הרמטכ"ל אמר בכנס צבאי סגור ש"ירדן מפרפרת כעל כרעי תרנגולת" מיהר עבדאללה להתלונן בפני ראשי המדינה ש"כל אמירה כזאת מחלישה אותו".
מצבו הפוליטי ידוע, לו, כמו לאביו, יש אופוזיציית רחוב אסלאמית ואנטי-ישראלית הקרויה "חזית הפעולה האסלאמית" החובטת בו וממררת את חייו. אבל בימי חוסיין, הרחוב למד לחיות עם הארמון במסגרת מה שכונה כמדיניות "השְעָרָה של מועאויה", קרי: משוך את השערה אבל אל תעז לחתוך אותה. לשני הצדדים כללי המשחק היו די ברורים. חוסיין דבק בשיתוף הפעולה האסטרטגי עם ישראל כי הוא הבין שללא הגיבוי הישראלי הממלכה תהפוך חיש מהר לישות מאוימת. חוסיין העריך מאוד גם את העובדה שישראל הקצתה לירדן מאז הסכם השלום ב -94', בין 50 עד 80 מיליון קוב מים בשנה. לא פעם הוא גער באנשי התנועה האסלאמית: "אתם לא מתביישים לנשוך את היד המשקה אתכם?".
חוסיין הוריש את הממלכה לבנו הנוטה להתרגש מכל אירוע מחאתי ברחובות עמאן והופך אותו למשבר. בימי חוסיין, המנהג של "השלכת קרבן ישראלי" לרחוב היה קורה לעתים רחוקות מאוד. אבל אצל עבדאללה עקומת המחוות כלפי "החזית" נמצאת בעלייה מתמדת והופכת למטרד של ממש. את הרחוב הוא קנה באמצעות הדרישה להשבת שטחי נהריים והערבה, בנאומי התקפה חריפים על ישראל, בהיתר לדרוך על דגל ישראל במשרדים ממשלתיים ועתה באיומים נגד החלת הריבונות.
האמת היא שעבדאללה מוטרד מהתפרצות קשה של פלשתינים ברחובות עמאן, הידועים במוטיבציה הגדולה שלהם לצאת לרחובות ולהפגין בכל נושא לאומי, פי כמה מאחיהם בגדה המערבית. הרחוב הישראלי אינו בקיא ברזי היחסים עם ירדן והוא מתרשם רק מהנגלה בפניו: הוא צופה במלך מפונק, כפוי טובה, שמטיל עלינו סנקציות, מעניש ומאיים כרוני ששכח מי בן הברית החשוב ביותר שלו באזור ולמי הוא חב את קיומו. מנהיגים אמורים לשלוט לא רק בעמם אלא גם בעצביהם, ולא רק בצבאם אלא גם בעשתונותיהם. הוד מעלתך, תתחיל להכיל.
ד"ר אל"מ (מיל.) משה אלעד מרצה בחטיבה ללימודי מזרח תיכון באקדמית גליל מערבי. בעבר מושל ג'נין ובית לחם וראש התיאום הביטחוני הראשון עם הפלשתינים בתקופת אוסלו
