עלילת דם נגד העובדים העניים

"אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה... אלא דינים של מגיזתא (דינים מעוותים) ידונו?!" (בבא מציעא).

את הסיפור הבא לא היה אפשר להמציא. מדינת ישראל נמצאת במשבר כלכלי מהחריפים בתולדותיה. השבוע פרסם שירות התעסוקה ששיעור האבטלה זינק ל־27%, שיא כל הזמנים. יותר ממיליון מובטלים חדשים. עשרות אלפי עסקים קטנים בסכנת קריסה. בעיצומו של השבר הנורא הזה משרד האוצר מתנגד להצעת חוק של משרד הרווחה, שתאפשר מתן דמי אבטלה לישראליות ולישראלים החיים בעוני, שעבדו עד סגירת המשק ופוטרו או יצאו לחל"ת.

יותר מהעמדה, גרוע הנימוק שבו בחרו במשרד האוצר, שהתחייב לפני כחודש, באופן פומבי, לשלם את דמי האבטלה לעובדים העניים. התירוץ של משרד האוצר הוא שאם ישולמו דמי אבטלה במקביל לקצבאות זיקנה, נכות או מזונות, ייווצר "תמריץ שלילי לעבודה". חזרנו לשיח על "העניים הפרזיטים" והאמהות החד־הוריות, ש"רק רוצות לחגוג" על קצבאות העולב של 3,000-2,000 שקלים.

הראש מתקומם מול הטיעון הזה, כי הוא לא עומד בשום מבחן לוגי פשוט. משרד הרווחה, בלחץ שלנו ושל ארגונים חברתיים נוספים, מבקש לתקן הוראת שעה. כלומר: דמי האבטלה ישולמו בצורת מענקים חד־פעמיים לחודשים מארס עד מאי. התשלום הוא רטרואקטיבי, בתקופה שבה המשק בשיא האבטלה של כל הזמנים, אז איזו עבודה יכולים העובדים הללו למצוא, ועוד אחורה בזמן?

הלב מתקומם, מכיוון שעלילת הדם הזו נגד העובדים העניים מופצת כבר שנים ארוכות. כולנו זוכרים את המסע של ויקי קנפו האמיצה, ממצפה רמון ועד ירושלים, שהשמיעה את זעקת האימהות החד־הוריות. נתניהו, אז שר אוצר, אמר "אם היא יכולה ללכת מאות קילומטרים, היא יכולה גם לעבוד". הבעיה במשפט הזה היתה שוויקי עבדה ועובדת כל ימי חייה.

ישראל היא אלופת העובדים העניים במערב. העבודה בישראל לא מחלצת מעוני. אנשים החיים בעוני ומקבלים קצבאות, בשל עוניים, סופגים כעת מכה כפולה: אלפי שקלים שירדו לטמיון, לאלו שלא מצליחים להתחיל את החודש. והאשמת הקורבן. הם בעצם אשמים בעוניים, ואינם זכאים לדמי אבטלה, אף שעבדו, כי "הם פרזיטים, שרק מחכים לקצבה שתאפשר להם לחיות ללא עבודה, על חשבון כולנו". הלב מתקומם וזועק.

משרד האוצר משחרר עשרות מיליארדים לבעלי עסקים, ובצדק. בהם אנשים חזקים ועשירים. מי ישלם את מחיר הגירעון? העניים. משרד האוצר, ממש כמו במשלו של נתן הנביא, לוקח את כבשת הרש היחידה מידי העובדים העניים ושוחט אותה לעיניהם, ועוד מגדיל לעשות ומאשים את הנכים, האימהות החד־הוריות והנשים הקשישות בשחיטה.

מדובר בחורבן ערכי מוחלט. אמרו מעתה: אכן, בישראל של 2020 דנים דיני דמיגזתא, דיני רשע ועיוות. על אלה עוד תיחרב ירושלים. על עלילות המסמנות את העובדים העניים בישראל כפרזיטים, הזקוקים לריסוק קצבאות כדי שיהיה להם "תמריץ" לעבודה.

את החורבן הזה תתקן רק חזרה בתשובה. הקופה של כולנו צריכה לעמוד גם לטובת החיים בעוני. גם לטובת מי שאיבדו את כבשת הרש שלהם, וכעת זקוקים לגיבוי של המדינה, שבשבילה עבדו כל ימי חייהם.

אבי דבוש הוא מנכ"ל רבנים לזכויות אדם וחבר מנהיגות תנועת הפריפריות