״שב ילד״ אמרנו, ״אנחנו צריכים לדבר.״ הילד התיישב די מיד, מודאג צריך לומר, הוא כבר בן שבע וחצי אבל הספיק לא מעט וכשראה את פניה המודאגים של אורלי הבין שהשיחה דרמטית. ״אבא שוב חזר לשתות?״ שאל בדאגה מסוימת. ״מה פתאום״ נזפתי בו ״אבא לא חזר לשתות, אבא לא הפסיק לשתות לרגע מאז תחילת הקורונה, שב״.
״תראה מתוק״ אמרה אורלי ״אתה זוכר שהסברנו לך בתחילת שבוע שעבר שאתה חוזר מחר לבית ספר, יחד עם כל החברים שאתה כל כך מתגעגע אליהם ושלא ראית המון זמן?״ ״איך אפשר לשכוח״ הוא הפטיר ״אז בסופו של דבר, ראש העיר החליט שאתם נשארים בבית עוד שבוע ולא תוכל לחזור יחד עם כל החברים לכיתה שאתה כל כך מתגעגע אליה..״.
״יש!!״ צרח הילד ״יש אלוהים!!״ הוא גם פרץ בריקוד שנראה אינדיאני במבט ראשון תוך כדי פיזוזים שלא ראיתי מאז שהוא קיבל את הנייד שלו לפני חצי שנה. ״the child לא מבין״ לחשתי לאורלי “הוא מנסה לשדר כאילו הכל בסדר הוא בטח שבור מבפנים.” ״מתוק שלי’ זה אומר שאתה נשאר עוד שבוע בבית בלי כל החוגים והחברים, אבל אני מבטיחה שהשבוע הזה יעבור מהר נורא!״ ״למה?״ הוא שאל ועיניו נמלאו דמעות ״למה? כי ראש העיר חושב שבית הספר עדיין לא מוכן מבחינה קורונית לקבל אתכם״ ״לא, לא זה, למה השבוע הזה יעבור מהר נורא? למה הוא לא יכול לעבור לאט??״ בשלב הזה הוא עזב את החדר והשאיר אותנו לבד.
״את חושבת שכדאי שנתייעץ עם פסיכולוג?״ ״אני אבדוק מה אומרים בטלוויזיה״ אמרה ופתחה את המכשיר יודע כל. מהקופסה פרצו צרחות של פרופ׳ ברבש וקרן מרציאנו שאיימו שאם יפתחו את בתי הספר הם מתפטרים מיד כי יהיו מאות אלפי מורים מונשמים במקום מאות אלפי מורים מובטלים. סגרנו. ״יכול להיות שיותר טוב לו בבית, בחצר, עם יום שאין בו טיפת לו״ז או הגיון פנימי?״ ״אולי, מה השעה?״ שאלתי. ״תשע וחצי בבוקר״ הרגשתי שקצת מאוחר ופתחתי בירה קרה.
אז כן, באמת מסתובב פה כבר חודש וחצי ילד מאושר, אולי כי הוא כל הזמן עם ההורים שלו ושלושתם לא עושים שום דבר מדויק, לא מאחרים לשום מקום ולא ממהרים להספיק כלום.
רק שיהיה ברור- השיחה הזאת לא התקיימה באמת, הילד אכן מאושר אבל אני לא שותה בירה בתשע וחצי בבוקר. זה לא קורה דקה לפני עשר. יום טוב לכולם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו