זיכרון במחלוקת

שכתוב היסטורי הוא חלק ממאפייני ההנצחה של העם היהודי • על הגיבורים שנשכחו

כיצד פועלים מנגנוני הזיכרון של העם היהודי? באמצעות פרקטיקה של "והגדת לבנך", "זכור". באופן פלאי ממש אלו המנגנונים האחרונים שמשותפים פה לימין ולשמאל. שני ימי הזיכרון הם הטקס הדתי של הישראלי החילוני. החליפו את התפילות בפסקול של שירי יום הזיכרון.

מתוך "אקסודוס" (1960)

בסרט "ונזכור את כולם?" ד"ר אודי לבל הסביר כמה דוד בן־גוריון הבין את החשיבות של עיצוב זיכרון לאומי עד רמת התערבות בניסוח השאלות לבגרות. השירים היו חלק מהכלים הגאוניים שהוא פיתח כדי לספר את הסיפור "שלו". רק שלו. 

השנה ציינו 30 שנה ל"אפר ואבק" של פוליקר. אלבום מכונן בזמן אמת. אלבום שעשה מהפכה. מוזיקלית ותודעתית. עד אליו, כמעט לא דיברו על הדור השני. נפרץ הסכר. זיכרון חדש נוצר.

אחד השירים הבולטים באלבום, המצמרר ביותר, "כאן התחנה טרבלינקה", שייך למקום אחר. הליקה בירנבאום, אמא של יעקב גלעד שיצר עם פוליקר את "אפר ואבק", תרגמה אותו מפולנית, מכתביו של אחד, ולדיסלב שלנגל. 

אחד. גדול משוררי גטו ורשה. איש שבזמן אמת כתב את המתרחש. שיריו דוקלמו בעל פה בגטו.

הוא נמצא בגטו עד הרגע האחרון. הוא כותב על המרד, ברגע האמת, בשיר "התקפת נגד":

"בִּרְחוֹב נִיסְקָה, מִילָה, מוֹרָנוֹב / מִלֹּעִי רוֹבֵינוּ / זֶהוּ הָאָבִיב שֶׁלָּנוּ! זוֹהִי הַתְקָפַת נֶגֶד! / וְיֵין הַלְּחִימָה אֶת רֹאשֵׁנוּ מְסַחְרֵר / אֵלּוּ יַעֲרוֹת הַפַּרְטִיזָנִים שֶׁלָּנוּ / סִמְטְאוֹת דְזִ'יקָה וְאוֹסְטְרוֹבְסְקָה". 

שלנגל, בית''רי, היה חבר בארגון הצבאי היהודי, האצ''י. ככל הנראה לחם, ובוודאות נפל יחד עם לוחמי אצ''י נוספים בבונקר ב־8.5.43, בעיצומו של המרד. רחוב מורנוב שעליו הוא כותב בשיר, היה בסיסו המובהק של האצ''י. על גג בית ברחוב זה, הניפו את דגל פולין ואת הדגל העברי בעיצומו של המרד. ארבעה ימים הגנו הלוחמים על הדגל בכל מחיר. הדגלים נסכו השראה במורדים, נראו לרחוק בעיר, וגרמו להימלר להשתגע בצרחות על הגנרל הנאצי יורגן שטרופ שכתב על הקרבות ברחוב זה: "את ההתנגדות החזקה ביותר (במרד) גילתה קבוצת מורדים שהקימה בריקדה בבית גדול מבטון בכיכר מורנובסקי 7..."

ההתנגדות החזקה ביותר. לא פחות. רק שעשרות שנים איש לא שמע על קרב האדירים ברחוב זה. איש לא ידע שאותו המשורר היה חבר בארגון. איש לא הכיר את קיומו של ארגון האצ''י. ולא במקרה. אנשי המחתרת אי''ל ששרדו את המרד, דוגמת שמחה (קאז'יק) רותם ומארק אדלמן התייחסו שוב ושוב ללוחמי האצ"י כבנדיטים, פאשיסטים ופושעים. לאורך שנים של עבודה לא פוסקת, הצליחו להשכיח את הדגל. את הקרב. את האצ''י. זיכרון חדש נמחק. הנרטיב של השמאל לא רק שהעלים את העובדה שאת עיקר הקרב עשה האצ"י, הוא העלים אותם מההיסטוריה.

בשנות ה־60 היה זה חיים לזר שניסה לפרוץ את השתיקה. הוא כתב את הספר "מצדה של ורשה". אולם בימי שלטון מפא"י נמשכה ההעלמה הפושעת. לפני 11 שנה התפרסם ספרו של פרופ' משה ארנס ז"ל "דגלים מעל הגטו" וגאל את ההיסטוריה מבורות ושקר. יובל חיימוביץ' זוסר וסימון שכטר קראו את ספרו ויצרו נגד כל הסיכויים את הסרט החשוב "ונזכור את כולם?" 

הסרט מתעד את סיפורה של ז'וטה הרטמן, השריד האחרון לאותם לוחמים אמיצים ואת ניסיונה לספר את האמת לשנות את הנדסת הזיכרון ולספר את סיפור גבורתם של לוחמי הארגון הצבאי היהודי (אצ"י) ששמם הועלם מדפי ההיסטוריה. 

לפני כמה שנים חבר, שמאל שבטי חזק, שאל אותי למה אני כל כך עסוק בעוול ההיסטורי שנעשה ללוחמי האצ"ל והלח"י, למה אני בוטש בזעם בסיפור קסטנר? "ניצחתם", אמר לי, "אתם השלטון". ניסיתי להסביר לו שהדירו אותנו מההיסטוריה וזו תחושת עלבון צורב וחוסר כבוד. בן־גוריון וממסד השמאל כתבו סיפור חסר, שקרי, מחניף לעצמם ומעלים לחלוטין את חלקו של הימין בהקמת המדינה ושחרור הארץ. 

דוגמה טובה לשכתוב היסטורי ורמיסה היא הסרט האהוב "אקסודוס". 1960, ליאון יוריס כתב את הרומן שעליו התבסס הסרט, אוטו פרמינגר ביים ופול ניומן בתפקיד ארי בן כנען פוצץ אולמות. ב־4 במאי 1947 התרחשה הפריצה לכלא עכו. כוחות אצ"ל פוצצו את הקיר הדרומי של חומות הכלא ובעזרת אסירי אצ"ל ולח"י, וכוח הפריצה הפנימי בפיקודו של איתן לבני (אביה של ציפי לבני), הצליחו לברוח 41 אסירי מחתרות.

27 מהאסירים הבורחים הצליחו להגיע אל בתי המסתור, תשעה נהרגו בהיתקלויות עם חיילים בריטים, 13 נתפסו, שלושה מהם נידונו למוות והוצאו להורג בכלא עכו. מפקד הפעולה דב כהן, "שמשון" בכינויו המחתרתי, נהרג במהלך הנסיגה בשעה שחיפה על הנסוגים בירי על החיילים הבריטים במקלע "ברן". 

זה היה אחד האירועים שהשפיעו על הרצון הבריטי לסגת מהמנדט. אבל מייד עם הקמת המדינה, עכו לא הפכה לסמל גבורת העם היהודי אלא לבית חולים לחולי נפש. בן־גוריון היה מחויב לעמעם את הזיכרון והאתוס של הימין. רק לאחר עליית בגין לשלטון פונה בית החולים והפך למוזיאון. 

נחזור לאקסודוס. בסרט כלולה הפריצה לכלא עכו אלא שתכנונה והובלתה נלקחו מהאצ"ל ומדב כהן וניתנו לאיש ההגנה ארי בן כנען, פול נוימן שמפקד על הפריצה. בתחקיר לקראת הספר שערך ליאון יוריס, בישראל של אמצע שנות ה־50, הוצמד לו פוליטרוק מטעם המפלגה, טדי קולק, מי שהיה אז מנהל משרדו של ראש הממשלה בן־גוריון. בספר, פעולות האצ"ל והלח"י נשדדו ושוכתבו כפעולות "ההגנה" והפלמ"ח. מנחם בגין יצא למסע ברחבי הקהילות היהודיות באמריקה כדי לספר את האמת, לא היה לו סיכוי. הספר כבר תורגם ל־50 שפות.  

הבמאי פלג לוי מספר כיצד במארס 1960 נפגשו במלון המלך דוד עמיחי פאגלין "גידי", מפקד המבצעים של האצ"ל, יצחק יגנס "אבינועם", מפקד שירות הידיעות של האצ"ל, "הדלק", ומפקד מחוז ירושלים של האצ"ל ועו"ד שמואל תמיר עם אוטו פרמינגר הבמאי. מנגנוני מפא"י בראשות בן־גוריון הפעילו על אוטו פרמינגר והפקת הסרט שלא להזכיר חלילה את האצ"ל בסרט.

אולם מכיוון שפעולת הפריצה לכלא עכו נחשבת לאחת הנועזות, היה בלתי אפשרי לספר על המאבק בבריטים בלעדיה.

בפגישה הצליחו השלושה לשכנע את פרמינגר להכניס את המילה "Irgun" שמו האנגלי של האצ"ל לסרט, כמי שהשתתפו לפחות בפעולה. אולם סצנת הפריצה ההרואית לכלא עכו מבוצעת בידי "הכנענים" בפיקודו של ארי בן כנען. האנשים שהביאו את אקסודוס גם פרצו לכלא עכו. דב כהן מפקד הפעולה, גיבור שנהרג במהלך חיפוי על לוחמיו הנסוגים, כמו לא היה. לזכרו ולזכרם של כל לוחמי האצ"ל והלח"י שגבורתם הושתקה והועלמה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו