שנים שהמורים הם חמורים נושאי ספרים שסוחבים אלונקות של כל תחלואי החברה הישראלית - אל תצפו מהם גם לעבוד חינם • ופרידה מהמורה פנחס אופק, מגדלור של תרבות
"לחנך את הדעת, מבלי לחנך את הלב, אינו חינוך כלל", אמר אריסטו, והשבוע קיבלנו ממגישות חדשות 12 שיעור גרוע במיוחד בחינוך הדעת והזנחת הלב.
צילום: דויד פרץ
"התקשורת שמאלנית", "התקשורת אליטיסטית", "התקשורת מנותקת", "התקשורת = תשקורת". קל להטיח הכללות מכפישות, בטח בלהט הוויכוח ומול מצלמות מעצימות דרמה. נותר רק לנחש כיצד היו מגיבות מגישות חדשות ערוץ 12 על האשמות כאלו אם היו מוטחות בהן בפריים טיים.
כפי שלמדנו מאינספור מקרים בשנת הבחירות האחרונה, אנשי התקשורת הישראלית, במיוחד הטלוויזיונית, חרדים מאוד לכבודם העצמי, ודורשים דיוק מכולם כשזה נוגע להאשמות - רק לא מעצמם. אופס, הנה עוד הכללה.
לא ראיתי את הראיון עם מזכ"לית התאחדות המורים יפה בן דוד כששודר. אך כשקראתי על ההתנהגות ה"ברברית" שלה, הלכתי לראות במה מדובר. מודה, גם אני הופתעתי מרמת הברבריות, אבל לא של בן דוד, אלא של ברבורי החדשות. שלל ההכללות שהוטחו בבן דוד בעיניים בורקות ושיניים חשופות, התמצו בציווי שהתחזה לשאלה מיתממת: "מדוע שלא ייכנסו המורים מתחת לאלונקה?"
זה היה מופע אימים טלוויזיוני, שיא נוסף במופע הניתוק של אולפני החדשות מהמציאות ברחבי הארץ. כשציווי כזה מגיע ממישהי שמרוויחה כמו כלל המורים, השרת והמנהלת בבית ספר יסודי אחד, זו כבר חוצפה עזת רוח.
יתכבדו נא מטיפי ומטיפות האולפן הממוסך ויתרמו עשרה ימי חדשות בחינם, או שייצאו לחל"ת בבל"ת ויגלו שהעולם מסתדר היטב בלעדיהם. תתכבד נא הטאלנט ותלך ללמד ילדים בבית ספר. שתעשה זאת רק יום אחד, לא יותר מארבעה שיעורים ברצף, רק בלי מצלמות, עוזרות הפקה ובמאי באוזנייה. שתעשה זאת גם למחרת, ושוב למחרת ועוד עשרה חודשים, עם כל ה"חופשות" וההקלות, וכשתגיע לחופשת הקיץ אפוסת כוחות וצרודת גרון, אולי תקבל איזו לגיטימיות מזערית, להטיף לציבור המורים מדוע הוא צריך להתנדב ומי ייכנס מתחת לאלונקה.
אינני חושב שכל עיתונאי או איש תקשורת צריך להתנסות בכל עבודות העולם כדי שתהיה לו זכות לומר את דעתו על כל נושא, אולם ראוי שעיתונאים יגלו קצת צניעות והכרת האחר לפני שאתה מנדב אותו לעשות דברים שאתה לא היית עושה.
גדלתי בבית של אנשי חינוך, הייתי מורה ביסודי ובתיכון במשך שנים מחיי, וגם בי יש הרבה ביקורת על הדרך שבה מתנהלים דברים במערכת החינוך. אולם יש בי הערכה והכרה בהשקעה העצומה שמשקיעים מורי ישראל בחינוך ילדי ישראל, מכדי להכליל אותם ולרעה. נכון, יש כאלו שחופשים ושעות עבודה קצרות משכו אותם אל המקצוע, אך לרוב מורים כאלה ייפלטו מהמערכת אחרי שנה או שתיים.
כל מי שנכנס בשערי בית הספר כמבוגר, מגלה שעבודת החינוך היא עבודה תובענית שאינה נגמרת עם הצלצול. היא ממשיכה ללוות אותך בכל שעות הערות שלך, ורודפת את חלומותיך. קשה מאוד להתמיד בעשייה חינוכית אם אין בך אהבה ללמד ותקווה שתוכל לשנות את העולם, או אולי את חייו של תלמיד אחד.
צילום: דויד פרץ
מי שחושב שעבודת ההוראה הפכה לקלה יותר בעקבות הלמידה מרחוק, כנראה לא לימד דרך מסך כמה שעות ברצף. בניגוד לחד־צדדיות של הקראת חדשות למצלמה (ושוב - עוד הכללה), עבודת ההוראה מרחוק היא חוויה פיזית ונפשית מתישה יותר מלעמוד בכיתה או להרצות. המיסוך והריחוק תובעים מהמורה לאמץ את קולו, לפתח רגישות גבוהה להבעת פנים מפוקסלת, להמיר את אינסטינקט ה"עיניים בגב" לעיני זום, כדי לחוש ולהבין כמה כל תלמיד מחובר ואיך הוא מרגיש אי שם במרחק.
לגיטימי לא להסכים עם עמדת הסתדרות המורים, אך מה שלא לגיטימי זו הצביעות שבה מתייחסים פקידי הכסף ושופרותיהם בתקשורת אל מערכת החינוך. מן הפה ולחוץ כולם אומרים שמערכת החינוך חשובה, אולם בסתר ליבם נדמה שהם רואים בה בייביסיטר עצלנית שיושבת על הספה ו"לא נכנסת מתחת לאלונקה" כי לא ניקתה את הבית בהתנדבות.
זה שנים רבות שהמורים הם חמורים נושאי ספרים שסוחבים אלונקות על גבי אלונקות של כל תחלואי החברה הישראלית. את זה הם עושים בכל יום נתון, בכל שבוע ולאורך כל השנה, כשהם ניזונים מ־70 אחוז אידיאולוגיה ו־30 אחוז משכורת.
ביום שבו ראשי מדינה, פקידי אוצר ומגישי חדשות ייתנו דוגמה אישית ויקצצו בשכרם, או לחלופין ילמדו את ילדי ישראל תשעה ימים על חשבונם, תעדכנו אותי כדי שאפסיק להכליל. עד אז קבלו שיעור בחינוך ובצניעות, חינם, מאריסטו: "אלו המחנכים ילדים היטב, ראויים להערכה ולכבוד אף יותר מאלו שמחיים אותם. שכן אלו נותנים להם רק חיים, והמחנכים - חיים טובים".
הייתי בן 17, נציג בית הספר התיכון במועצת הצעירים העירונית. הרכז שמע שאני מוזיקאי וצירף אותי לוועדת התרבות של באר שבע. כך מצאתי את עצמי בקרב כל המי ומי בחיי התרבות בבאר שבע; ראש העיר, מנהל התיאטרון, מנכ"ל הסימפונייטה, ראש אגף תרבות ואיזה גיטריסט בן 17 שנקלע לסיטואציה.
צילום: באדיבות המשפחה
על הפרק עמד יום העצמאות הקרב ובא, והתוכן התרבותי שהיינו אמורים לצקת בו. דיברו ודיברו ודיברו וראיתי שמדברים גדולות ורחוקות, אבל שום דבר שם לא דיבר אלי כצעיר. הרמתי אצבע בשביל לבקש את רשות הדיבור. אבל איש מהחשובים לא עצר את שטף דיבורו המתלהג, עד שלפתע נשמעה צעקה בקול ניחר וגדול: "שקט!"
הס הושלך בחדר הישיבות. כולם הביטו אל האיש עם השיער התנ"כי במרכז השולחן - "יש כאן אחד שמלמד אותנו פרק בהלכות דיון", אמר האיש ופניו האדימו, "בעוד אנו מלהגים, הוא מצביע ואנו מתעלמים, אוי לנו כי שכחנו דרך ארץ מהי", הזעיף האיש את גבותיו כנביא תוכחה. ואז פנה אלי במאור פנים וקרץ בשובבות: "עכשיו אמור דברך".
כזה היה האיש, נביא זעם בעברית עשירה, איש חינוך בכל איבריו ומחשבותיו, פנחס אופק שתוארו הרשמי היה המורה המיתולוגי למוזיקה במקיף א׳. איש נרגן ומצחיק, שטותניק ותרבותניק בכל הווייתו, יקיר באר שבע ויקר לה במשך דורות רבים.
כל מי שפעל בשדה התרבות הכיר את האיש ופועלו. שנת הלימודים לא היתה שלמה בלעדי מופע ה"פופרה" שהמציא והעלה שנה לאחר שנה, מעין מחזמר וסיפור עכשווי כמו־אופראי. השילוב של אופרה ופופ, שירי עם ושירי רוק, זמר עברי עם זמר לועזי, יצרו מופע בידור שבליבו אמירה תרבותית. ואם היה רגע אחד שבו ראית את פנחס מאושר וקורן חזק יותר מאורות הבמה, היה זה הרגע שבו עמד מול הפופרה שלו והחל לנצח על תזמורת התיכוניסטים. מדגים בתנועותיו שמה שחשוב יותר מכל זו התרבות שאתה עושה בזמן שאתה כאן.
בחודש קורונה בין חגים ובתחילת האביב נפטר פנחס אופק. בכל הנוגע לתרבות, כולנו היינו תלמידיו. ולמדנו ממנו, שגם אם זה לא לטעמך, עליך לכרות אוזן ולהקשיב פן ימשכו אצבעותיו באוזנך, ויזכירו לך היטב: "הס מלדבר, תקשיב - זו תרבות!"
משפטים שאנשים כותבים
א': חברים, אנחנו רוצים לקבוע המשך סדנה בזום, ויודעים שבשל גילכם אולי תזדקקו לעזרה טכנולוגית. אנו נשמח לסייע. האם אתם יכולים להתחבר לזום?
ב': אני יכולה להתחבר אבל למצוא זמן בין זום לזום, יהיה יותר קשה...
