רגע לפני שנחגוג את יום העצמאות, דומה ששום דבר במראה ובתחושות לא יזכיר חגיגה. מאות אירועים בוטלו, תושבים יישארו ספונים בבתים, וגם הטקסים בטלוויזיה יהיו חסרי קהל. להחלטה לביטול חגיגות יום העצמאות ברחובות הערים יש מחיר – כרסום בחוסן ובמורל הלאומי, ודווקא באחת מהשעות הקשות שידענו. על מקבלי ההחלטות להבין את העוצמה הטמונה ביום הזה ואת חשיבות התמונה שתיצרב לאחריו בתודעה ההיסטורית. למרות כוונת הממשלה לקיים סגר ביום העצמאות, עדיין יש מרווח זמן לאמץ פתרונות יצירתיים ובראשם לאמץ את האמנים, ולאפשר להם להופיע ולשמח את העם היושב במרפסות.
משרד התרבות והרשויות המקומיות, נותרו עם תקציב רב ללא שימוש (עשרות מיליוני שקלים), שהיה מיועד במקור לחגיגות יום העצמאות. לכן הם חייבים לבחון את כל כיווני הפעולה האפשריים, החל במופעי "שירה על הדרך", שבהם האמנים יופיעו בבמות המותקנות על גבי משאיות מצוידות ברמקולים באזורי מגורים שונים; מסיבות מרפסות עם מיטב התקליטנים והנגנים; שירה בציבור באמצעות הקרנת מסכים; הופעות זמרים משודרות מעל גגות מרכזים, ויש עוד אפשרויות רבות, ישימות ומגוונות, המביאות בחשבון את המגבלות הקיימות. מטרה אחת צריכה לעמוד מול כולנו – בואו נהפוך את יום העצמאות ה־72 של ישראל, בתוכנית סדורה של הממשלה והרשויות המקומיות, לשעתן היפה של התרבות והמוזיקה הישראלית. מיום עגום, מסוגר ומדוכדך, ליום שבו נקרין לעולם את עוצמתנו ואחדותנו. ממש כפי שחזינו בשירת המרפסות המרגשת עד דמעות שיצאה מכל שכונה ושכונה, שבה שרנו יחד את "מה נשתנה" בליל הסדר. העם הזה הוכיח כבר לא אחת שהוא חזק, תנו לו לשמוח.
בשעותיה הקשות של בריטניה במלחמת העולם השנייה, נשא ווינסטון צ'רצ'יל נאום מעודד ומרומם נפש שנחרט בדפי ההיסטוריה. "אף על פי כן", קבע, "תקופה זו תיזכר כשעתנו היפה ביותר". וכך גם יכולה להיזכר תקופת הקורונה כשעתן היפה של האמנות והתרבות בישראל. לאורך המלחמות ועיתות המשבר הקשות ביותר הוגדר באופן בלתי כתוב תפקידם המרכזי של האמנים בשיפור המורל הצבאי והחוסן הלאומי. הוותיקים שבנו בוודאי זוכרים את יפה ירקוני, שושנה דמארי, יהורם גאון, הגשש החיוור ורבים אחרים, שהגיעו לחזית ולאזורי הקרבות כדי לעודד את רוחם של חיילינו. חגיגה יחד עם האמנים ביום המיוחד הזה תהיה סמל לניצחון הרוח על הקורונה ומפגן עוצמה חברתית.
עבור אמני ישראל מדובר בתקופה לא קלה, אך למרות המצוקות האישיות רבים מהמוזיקאים ומאנשי אמנות הבמה לא נכנעים למרה השחורה. הם מחזקים את רוח הרבים דרך מופעים באונליין, ומפיצים תוצרים בפלטפורמות דיגיטליות ובמדיה החברתית. הם צמאים לאהבת הקהל חזרה, ותופתעו לגלות עד כמה ישמחו להירתם. שאלת המפתח היא כיצד ינהגו מקבלי ההחלטות, וכיצד נזכור אנו וילדינו את יום העצמאות הנוכחי בעתיד? האם הוא ייחרט בזיכרון הלאומי כיום שבו לא חגגנו ונכנסו לסגר עצוב ומלא שקט ברחובות, או כיום של שמחה מתפרצת של גאווה לאומית וניצחון על הקורונה, שייצרב בתודעה הלאומית לאורך שנים רבות. ממשלה יקרה, עדיין לא מאוחר, את המנגינה הזאת אסור לכם להפסיק.
משה סיני הוא מנכ"ל בית הספר למוזיקה רימון
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו