אנחנו נמצאים בתקופה הזויה, תקופה שילמדו עליה בעתיד בשיעורי ההיסטוריה. מחוגי השעון נעים לאט, הימים אותם ימים והחדשות אותן חדשות, הכל בלופ בלתי נגמר. התקופה הזו מזכירה במשהו את אחד הסרטים המעניינים והחשובים בהיסטוריה התרבותית - "לקום אתמול בבוקר" עם ביל מארי, שמספר על איש טלוויזיה שקם בוקר אחד ומגלה שהוא קם לבוקר של האתמול, באותה השעה, עם אותו שיר שמתנגן ברדיו ואותם אירועים שקרו כבר יום קודם לכן, וכך ממשיכים חייו יום אחרי יום בלולאת זמן כשהוא מתעורר לאותו יום עצמו.
כך נראים גם החיים של רובנו בימים אלה. רובנו מתעוררים לאותו יום בכל יום, אבל להבדיל מהסרט, בכל ערב אנחנו מקבלים בשורות רעות נוספות שגורמות לנו להתגעגע לבוקר האתמול.
הבשורה הלא נעימה שחובבי הספורט קיבלו אתמול בצהריים היתה הודעה של ההתאחדות לכדורגל על "סיום עונת 2019/2020 בליגות החובבניות - בוגרים, נשים, נוער, נערים, ילדים, לנוכח משבר הקורונה וחוסר הוודאות באשר למועד חידוש המשחקים". לא זו בלבד שמדובר בהחלטה נמהרת ומיותרת - בטח בשלב הזה, כשעתיד ליגת העל עדיין לא הוכרע - זו גם החלטה שממחישה את היחס הכללי והמוטעה של מקבלי ההחלטות בהתאחדות לליגות הללו כאל ליגות פחות כלכליות, ולכן פחות משמעותיות. בעיניי לא כך הדבר, אלא ההפך - מדובר בליגות שחשיבותן העליונה היא חשיבות תרבותית וחברתית, והן הבסיס שעליו נשען כל הענף.
למיטב ידיעתי, גם הדרך שבה התקבלה ההחלטה היתה תמוהה. ועדת הנוער לא כונסה ולא היתה שותפה בהחלטה, הדיון נעשה בצורה חפוזה וללא כל חשיבה מעמיקה על ההשלכות המקצועיות והחברתיות, וכל מה שעמד בפני המחליטים היה הרצון לחסוך כסף קטן למועדונים על חשבון הילדים, שרובם המוחלט משלמים על הזכות לשחק כדורגל - כסף שממילא נחסך עקב הוצאת רוב אנשי מחלקות הנוער לחל"ת.
דווקא את הליגות הללו ניתן היה להחזיר בצורה מדורגת וחכמה, שכן אין לחץ מלוחות הזמנים של אופ"א ואפשר למשוך את העונה עד סוף יולי. בליגות לנוער, לדוגמה, אין בעיה לשחק ללא קהל - ההורים והחברים, שהם הרוב המוחלט של הצופים, יצפו במשחק בצילומים שיסופקו על ידי המועדונים (מערכות כמו פיקסלוט מוצבות בחלק גדול ממגרשי הנוער); אין בעיית מתקנים - ניתן לקיים בגילים הללו שלושה ואף ארבעה משחקים בשבוע די בקלות (נשארו 8-7 משחקים עד לסיום העונה); ואת משחקי הגביע ניתן היה לקיים בטורניר מרוכז של שבוע במקום מוסכם, שבו כמה מגרשים תקניים (שפיים או וינגייט, לדוגמה).
גם עם ההחלטה על הליגות הנמוכות יכלו לחכות עד לקבלת החלטה על ליגת העל, כדי למנוע התפרקות מוחלטת של קבוצות שרובן נתונות לחסדים של עיריות או בעלי עניין, והחלטה כזו יכולה להבריח אותם ולהעמיד את הקבוצות בפני שוקת שבורה.
בתקופה זו, כשכולם מחפשים לברוח מהחדשות ולקום מחר בבוקר ולא אתמול, ספורט בכלל וכדורגל בפרט יכולים לשמש אסקפיזם מושלם, גם אם אין קהל במגרשים.
השיקול הבריאותי הוא כמובן השיקול העליון, אבל בריאות הנפש לא פחות חשובה, וברגע שנצליח לשטח את העקומה (מצטער על טרמינולוגיית פרופסור ברבש), צריך לעשות מאמץ עילאי כדי שהכדורגל, על כל רבדיו, יהיה הקטר שיוביל את מסלול היציאה, כי באמצעות הסולידריות הספורטיבית אפשר לעזור לנצח גם את הקורונה. או כמו שמנג'ר ליברפול האגדי, ביל שאנקלי, אמר: "יש אנשים שחושבים שכדורגל זה עניין של חיים ומוות, אני מאוד מאוכזב מהגישה הזאת. אני יכול להבטיח לך שזה הרבה יותר מזה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו