מידה כנגד מידה

מגיפת הקורונה לא "פרצה" אלא חלחלה, ואינה "תוקפת" אותנו אלא היא יציר ביצועינו • כעת, עלינו לשקול מעבר לעידן שבו "החלל הפנוי הוא על ידי הצמצום", כפי שנכתב בליקוטי מוהר"ן

אנו בעיצומה של חוויה עוצרת נשימה. תרתי משמע. מדוע נעתקה נשימתנו?

בתוך חברה שאינה מכירה את ההפוגה אלא כרפיון, בזבוז או בטלה, יש לחשוב את זמן ההווה הזה כזמן איפוס ואיזון ההוויה. עקרון "מידה כנגד מידה" הוא אחת מאמוּנוֹת ומאוֹמנוּיוֹת המקרא. העיקרון פועל עניינית וסגנונית ומושתת על שני כוחות בריח: יחסי אדם־בריאה; והתואַם בין המעשה לתוצאה. העיקרון מופעל לאורך כל המקרא: בספרות העלילתית, המשפטית, בשירה, וכמובן בספרות החכמה.

מן המידה של הידע המופלג הושלכנו באִבחה אל מעמד המבוכה והספק. שלט הגבלות קורונה בכביש בצרפת // צילום: אי.אף.פי

הגם שהמונח "מידה כנגד מידה" אינו מופיע בתנ"ך (מקורו בספרות חז"ל) הרי הוא מבוטא בנוסחאות שונות, שבסיסן "כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ" (ויקרא כ"ד, י"ט), "כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם" (שמות י"ח, י"א). וברוח המשנה: "עַל דַּאֲטֵפְתְּ אַטְפוּךְ וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן" (=על שהצפת הציפוך וסופם של מציפיך לצוף, אבות פרק ב', משנה ו'). בצורה שבה אתה מרושע כך יבולע לך, היכן שאתה עקום שם יתעקם לך. לכל מעש יש "תוצאה", אם תרצו שכר/עונש. ולא סתם שכר אלא כזה המדוד בדיוק ובהתאם למעשה, עין תחת עין, אוויר תחת אוויר.

במשפט הרומי הקדום בולט בדומה "חוק הטאליו" (talis) היינו "שווה". תורת הגמול מופיעה גם בברית החדשה ובקוראן. עיקרון זה מרכזי באסכולות ההינדואיסטיות והבודהיסטיות, שם מובע בייצוג "קארמה" שמשמעותו בסנסקריט "מעשה", מחזור יחסי סיבה־תוצאה. ובכן, זמן מגיפה. אם נניח כי לאדם כוח ההטבעה במאורעות חייו, אזי יש לבחון ברוורס כיצד ניגפה האנושות, ומכאן להסיק במה היו זדונותיה. במובן זה הווירוס אינו "תוקף" אותנו אלא הוא יציר ביצועינו. אין אפוא לפנינו מחלה "בלתי הגיונית" או מצב אבנורמלי, אלא דווקא מצב הגיוני בריא המתנהל בסדרי העולם והדברים.

סמל החירות כמפת שבי

בחינת שורש הנגע משמעותית: היכן החלה המגיפה? במרחב השרוי בשיא: בסין. אומת עומסי היתר, בגודש הייצור והאוכלוסין. בירת הייתור המודרני, המספקת לתיאבון המערבי כל מה שהוא צריך ולא צריך. אם זה טעים אתה אוכל, אם זה קיים אתה צורך.

הצריכה, ושלל פתולוגיות הלוואי שלה, הוכרעו מידה כנגד מידה. בן־לילה עבר עולם היתר לעולם בחסר, בהשמט. כעת מה טעם בבחירת צבע הסווש (סמל הנייקי) בנעליך, כשגופך לא יימצא בשום מקום?

האנושות צרכה באופן כה משולח רסן, הרבה מעבר להצדקת גבולות קיומה; חמשת המ"מים של ז'בוטינסקי ("הגאולה הסוציאליסטית", 1934) תפחו לממדים מעוותים: מעות, מעונות, מטוסים, מלונות, מחשבים, מכונות, מלבושים, מזונות. תשוקה אינה יודעת שובע. עדיין. הנה האדם מתנפל ומכלה מן המרכול את המלאי, מעבר לצורכו, באופן שאינו מותיר גליל נייר לחברו.

החירות יצרה חזירות וכוח מתאווה עדי כדי התמכרות, להלן חנק; עידן "אין־הזמן" הוליד קוצר נשימה; זיהום האוויר סחף את ריאותינו. המגיפה - מידה כנגד מידה - לפתה אותנו במקום שבו החברה מעדה, בהינד עפעף נסגרו הקניונים, הֵיכלות החמדה, וכל פולחני הצריכה הוגבלו מהשחתה להשקטה, מתנועה להקפאה. המצרך המשוחרר ביותר - אוויר - שוב אינו מובן מאליו.

על־אתר נסגר המרחב השמימי, הטיסות פסקו, נחילי התיירות נדמו. הקרטוגרפיה של חופש התנועה והפרט, שהתגלמותה במכשיר ה"נייד", שרהטטה כעת מפות־שבי. סמל החירות האולטימטיבי הומר לכלי ניטור כה מדויק, עד כדי איכון מסלול נשימתנו.

מן המידה המדומה של חיבור ורציפות, בנוסח הרישות ורב־הלאומיות, הועברנו באחת אל עולם הניכור, הבידוד והבדידות. התרסקות המרקם חדרה עד האינטימי ביותר, התא המשפחתי. כמעט קץ האני החברתי. מלוניות עונג הפכו מתקני כליאה. עתה אנו לכודים נצורים־נפרדים.

מן המידה של הידע המופלג הושלכנו באִבחה אל מעמד המבוכה, אל האנומיה, הספק והעמום. הנתק בין האדם למעשיו, תוך שהוא חי את אשליית הקדמה והשחרור, הביאוהו לצֶלֶם עולם נסוג ומשועבד.

מוזיקה שטרם נשמעה

המחלה לא "פרצה". היא חלחלה. תחילה הושב לאנושות גמולה "במידה": פה ושם צונאמי מקומי, האדמה רעדה. או אז נברא "יצור" אוניברסלי אוורירי תפור כמידתה, החוגג את הגלובליזציה, והוא בתנועת גליו של אותו תוואי נהר, עליו הפליגו כל רעותיו החולות.

והיא אינה מגיפה "אנונימית", "עלומה", חסרת פנים כפי שאומרים. וזו אינה מחלה ש"קרתה". היא נגרמה. יש לה שמות, ויש לה פנים ויש לה מרחבים מסומנים. עוד חולצות שתובעות ארונות ופתרונות אחסון ועוד חדרים לפתרונות ומעונות לארונות. חולצה זו יש לה שמות. יש לה פנים. היא יוצרה בידי ילדים משועבדים, עיקר ההכנסה ממנה נזקף לבעלי שליטה בתאגידים. יש לחולצה צרכנים. כעת אָפַס החמצן. שוב לא ניתן לנו להתבונן בעולם מנקודת מבט "מוֹנָדִית", בניתוק מאלחש המתעלם מניצול משאבי הטבע והאנוש.

ב־1947 מפרסם אלבר קאמי את ספרו "הדֶּבֶר" הנמסר ככרוניקה לתיאור מגיפה הפושה בעיר אוראן שבאלג'יריה. אפשר כי באלגוריה זו משתקף עמק הבכא של תחלואי האנושות כולה; בדיוק 120 שנה קודם ראה אור הרומן ההיסטורי של אלסנדרו מנצוני "המאורסים" (1827), אחת מיצירות המופת של הספרות האיטלקית הקלאסית־החדשנית. עלילתו מתרחשת במילאנו ובאזור לומברדיה, אף היא על רקע מגיפת דֶּבֶר, אף היא משל האנושות בכל דור. דמויותיו שרויות במשגה העונג, שאדם יכול לבנות לעצמו חיי מגן ונוחות בדִחפי אנוכיותו.

ו"הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא־יִדֹּם" (עמוס ה', י"ג). הקורונה היא עת איפוס, "חדשות משום מקום או עידן של מנוחה", כשם ספרו של וויליאם מוריס, אבי תנועת הארטס־אנד־קרפטס, שהיה גם מבשר המחשבה הסביבתית. מוריס שרטט אוטופיה אקולוגית סוציאליסטית, כשכבר ב־1890 השכיל להבין כי חברה לא תשרוד במקום שבו האדם תאב בצע, ובו הטבע מוכה ומובס.

העובדה שהווירוס פגע בכל מחייבת כמידה נגדית תודעה כוללת משוכללת במסגרת פרקטיקות קיבוציות בינלאומיות. מַחְשֶׁבֶת הזולת, שבאמצעותה יהא האדם מסוגל לדמיין את השלם המרחבי. "כולם ממתינים שהעיר שלנו תחזור להיות מה שהיתה", אמרה קריינית הטלוויזיה. הערגה לשיבה מחדש, האיווי המיידי לשחזר, לשעתק או כל תצורות בניין "שפעל" לסוגיו אינו לזמניו.

מומנט של בריאה ראוי כי יטבול בכלים תפיסתיים חדשים.

הגידול כרוך בבחינת הצמצום המקדימה "כי החלל הפנוי הוא על ידי הצמצום" (ליקוטי מוהר"ן, ח"א, תורה ס"ד). כהמשך טבעי לנכפה עלינו: רכש סלקטיבי, הגבלת מספר הטיסות בשנה, ויסות מבקרי אתרי התיירות בעולם, מעבר הדרגתי לחזון הצמחונות ברוח הנזיר (מבית מדרשו של הרב קוק). מידה כנגד מידה. בין שאיפה לנשיפה תפיץ המגיפה בשׂורה של ארקדיה חדשה, מוזיקה שאוזנינו טרם שמעו, כזו שנשמתנו אינה יכולה עדיין לדמיין את ניגונה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו