לאנשים כמוני אין מחשבות על אוטופיה או על הצטרפות לקהילות, ואיני מעוניינת לברוח מכאן • לא דמיינתי בית עם שכנים דמיוניים - מקסימום התעצבנתי על השכנים שהפילו את התמ"א
בכל פעם שמישהו אומר לידי את המילה "קהילה" - אני שומעת "גיהינום". מודעה מודיעה על "יישוב קהילתי מחפש חברים חדשים" - ואני קוראת: "הגיהינום מחפש מתנדבים להיצלות ביורה הרותחת". קהילה רוחנית־טבעונית נוטה את אוהליה על הר טרשים גלילי ואני יודעת: הם צולים קבבונים בחשאי במיקרוגל. אנשים עם מבט אוהב בעיניים לוחשים ברטט על חברותם ב"קהילה הפוליאמורית", ואני שומעת: "אנחנו בגיהינום של הנואפים".
איור: שמעון אנגל
תקלה זו התפרצה אצלי כאשר הבנתי - בצער - שבני אדם נוטים להיות ברוטו. כלומר, בבואך לקיים איתם קשר אישי, אתה יכול אמנם להתפעל מהדרך שבה הם מדברים על פילוסופיה, אך הערכה זו לא מונעת ממך להסתייג מהעובדה שהם לא יודעים לבשל. ייתכן שתעריך אותם על חוש ההומור שלהם, אך מצד שני ייתכן שתרצה לשמור מהם מרחק אם יתברר שהם גם מתנגדים לחיסונים. כולנו ברוטו, נשמות פגומות שכמונו, ואנחנו מסתובבים בעולם ומייחלים לכך שיקבלו אותנו גם כשאנחנו לא מסורקים, וקצת עקומים, כי אנחנו סבורים שהנטו שלנו מפצה על הפטרוזיליה שתקועה לנו בין השיניים.
בעולם שאינו קהילתי - אנחנו מקבלים באנחה את היותנו ברוטו, את הסך הכל של הזולת, ועושים חישובים שונים בנוגע ליכולת שלנו לעמוד בקשרים אנושיים עם אנשים פגומים כמונו. עם חלקם אנחנו מוצאים אוצר מילים גדול מספיק כדי לקיים יחסי שכנות או חברות. במקרי קיצון - נתחתן איתם ואף נביא איתם ילדים לעולם. בידיעה שהילדים אמנם יהיו ברוטו כמונו, אבל במקרה שלהם זה יהיה ברוטו חמוד.
ולכן, כאשר אני שומעת על "קהילה", שהוקמה בכוונה להתבסס רק על הנטו האיכותי של חבריה, בתקווה שישאירו את השאר בכניסה, אני יודעת - זה לא יעבוד. אין סיכוי שהסדר כזה יעבוד. הוא יעבוד רק כאשר חברי הקהילה ייאחזו בציפורניים בערכי הקהילה, כשהם יודעים בסתר ליבם שהם לא יצליחו לשמור על 100% מחויבות, שהם ייכשלו, שהם יטעו. והם יודעים שבשנייה שזה יקרה - יזרקו אותם החוצה. כי קהילה מלאכותית כזו תשרוד רק אם תפעיל על חבריה משמעת ברזל דכאנית - ומכאן הגיהינום.
הרצון להקים מיני־חברות שמבוססות על מערכת ערכים מצומצמת לא הולך לשום מקום. יש בינינו כאלה שמטפחים פנטזיה על כפר שיתופי בלב יער, שבו כל הילדים הולכים יחפים וכולם מקובלים בחברה ואף אחד לא רב עם השכן. כולם טובים בדיוק אותו דבר. עד שהם לא.
אני חושדת שהסיבה להקמת קהילות היא חורבן המשפחה. הרי המשפחה היא חתיכת ברוטו: מקסימום אנחנו בוחרים את בני זוגנו. השאר לחלוטין לא בשליטתנו. לא מיהם הורינו ולא ילדינו, שלא לדבר על הדודה המוזרה (בדרך כלל זו אני). המשפחה היא המקום שבו אנחנו מקבלים על עצמנו לשבת לשולחן עם אנשים שלא תמיד מתיישרים עם השקפת עולמנו או הרגלינו במלואם, ואנחנו חורקים שיניים ומזמינים אותם לשולחן הסדר כי אנחנו יודעים שבשנה הבאה הם יזמינו אותנו.
משפחה, גורסת הקלישאה, לא בוחרים. וכדרכן של קלישאות, לא תמיד מבחינים בעומק האמת שבה: רשת הביטחון האמיתית היא השייכות והקִרבה לבני אדם שלא סרקו אותך קודם דרך ועדת קבלה. המשפחה היא המקום שבו כולם יודעים שהם דפוקים, ואף אחד לא זורק אף אחד מהבית.
והבוז המודרני שאליטות מסוימות רוחשות לזהות הלאומית גם הוא דוחף להקמת מיני־מדינות שחיות מחוץ לערכים הלאומיים, ולפעמים מעליהם, מתוך התנשאות על אלה שמסתפקים באהבת המשפחה ובאהבת המדינה, ושהציפייה המקסימלית שלהם מהשכן היא שלא יעשה מסיבות קריוקי פעמיים בשבוע. לאנשים כאלה - אנשים כמוני - אין מחשבות על אוטופיה. הם אוהבים את מה ששלהם. רוב הסיכויים שגם אין להם דרכון זר ליתר ביטחון. אין להם לאן לברוח, והם - כלומר אני - גם לא רוצה. לא דמיינתי בית דמיוני עם שכנים דמיוניים בארץ דמיונית. מקסימום התעצבנתי על השכנים שהפילו את התמ"א.
אחד מסימני הזמן הוא השאלה "מה אפשר ללמוד מהקורונה?" זו לא שאלה מטופשת, גם אם לפעמים היא מולידה תובנות מוזרות וסרטונים מגוחכים. משמעות מחזקת אותנו בתקופות קשות, וזו ללא ספק תקופה קשה.
וכמו אחרים, גם אני לומדת מהקורונה את מה שהאמנתי בו מלכתחילה: הקהילה האמיתית היא המקום שאתה רוצה לחזור אליו. גם אם ברחת ממנו לטיול ממושך אחרי צבא, או סתם יצאת להתאוורר במדינה שיש בה רחובות יפים יותר או חופים צלולים יותר או מילקי זול יותר. אלפי מטיילים ישראלים ברחבי העולם חזרו הביתה. הראשונים מפחד המגיפה בסין ובאיטליה. האחרונים חיכו יותר מדי ואז, כשתנועת המטוסים פחתה - פנו למדינת ישראל כדי שתחזיר אותם הביתה, למרות שמה המדינה חייבת להם כבר? לא יכולתם לקנות בזמן כרטיס חזור?
ואנחנו מחזירים אותם. את כל הברוטו. לא רק את אלה שנתקעו בג'ונגל כי גנבו להם את הדרכון והם זוחלים על ארבע בחול הלוהט. לא. גולשי גלים ותרמילאים, וכאלה שחשבו "אלינו זה לא יגיע" ועכשיו זה הגיע והם רוצים הביתה. לא טובי בנינו. ממוצעי בנינו, אוסף סטנדרטי של ישראלים. חלקם, אם יורשה לי, מעצבנים יותר מהממוצע - למשל חלק מהחוזרים מפרו.
אנחנו מחזירים ישראלים לא־אוטופיים, שלא עברו את ועדת הקבלה של היישוב הקהילתי, ומעמיסים על המטוס את אלה שנשבעו לערכים אוניברסליים וגבולות פתוחים, ושרו אימג'ן בחתונה שלהם. ואנחנו מחזירים את אלה שחשבו - ואולי עדיין חושבים - שלאומיות זה רעיון מיושן שלא לומר מסוכן. והחזרנו כאלה שהם סתם חסרי אחריות, וכאלה שחוזרים רק כי ההורים בהיסטריה, והחזרנו את אלה שיש להם דרכון זר לגיבוי, ולא אמרנו להם: יש לכם דרכון פורטוגלי? יאללה, לכו חפשו בליסבון.
מי שיש לו בית - לא צריך קהילה.
