הסיוט שלא נגמר; עם כאב, עצב אך תקווה

במלחמת אזרחים האנשים המבוגרים ביותר בספרד יצאו לרחובות ולשדות כדי להילחם. 84 שנים אחר כך, הם חייבים להישאר בבית כדי לשרוד במלחמתם הבלתי צפויה ואולי האחרונה.

הוירוס הצליח לסגור אפילו את המלון הכי עתיק בסביליה, שהיה פתוח 163 שנים, גם בזמן ההפצצות במלחמה של 1936. זו המציאות הקשה שמלווה את המספרים הקרים של המתים (כ-3500) והחולים (כ-50 אלף), בגלל וירוס שבשבועיים האחרונים העלים את השמחה של מדינתי לטובת עצב, כאב ודאגה רבה.

תחת מצב חירום וסגר  עד ה-11.4, במשבר הבריאותי הכי גדול במאה האחרונה, 47 מיליון ספרדים חווים סיוט מתמשך אך גם תקווה, שמתבטאת כל ערב ב-20:00 כשהתושבים עוצרים לכמה דקות את בידודם ויוצאים למרפסות ומוחאים כפיים לצוותים הרפואיים, שמנהלים מלחמה ללא פשרות ולפעמים גם ללא ציוד מתאים.

לשמוע מהוריי שם שהלכו לקנות את העיתון שבו אני כותב עם מסכות וכפפות, זה דבר שמעולם לא דמיינתי. כמו לשמוע שחלק מהאחים והאחיות בבית החולים של חטאפה מייצרים את חליפות ההגנה שלהם בעצמם, עם שקיות פלסטיק. בדיוק כמו קבוצת הכדורגל של פרבר זה של מדריד, חטאפה נלחמת כנגד כל הסיכויים.

בספרד, שביקשה מנאט״ו 1.5 מיליון מסכות ו-150 אלף חליפות הגנה, יש יותר מ-5,000 אנשי רפואה שנדבקו בקורונה. בעיקר במחוז מדריד, שבו יותר ממחצית המתים בכל המדינה.

חיילי יחידת החירום יצאו לרחובות לצורך עזרה, חיטויים והקמת ביה״ח הכי גדול של ספרד תוך 18 שעות, עם 5,000 מיטות במרכז הירידים איפמה. מפקדם, לואיס מרטינס מייחידה, מודה שהמשימה הכי רגישה היא לסייע  בבתי האבות.

באחד מהם מצאו גופות שהמתינו זמן רב לכך שמישהו ייקח אותן, בזמן שחדר המתים במדריד בקריסה. רק אתמול דיווחו כי בבית אבות אחד  מתו 25 איש. בבתים רבים הסכנה עבורם אינה רק הוירוס, אלא גם הבדידות וחוסר התקווה והעזרה.

הקורונה מאחדת את העם ומפלגת עוד יותר את הפוליטיקאים. הממשלה של פדרו סאנצ׳ז לא הגיבה בזמן, ולמרות מה שקרה באיטליה אישרה למשל ב-8.3 הפגנה גדולה במדריד ביום האישה.

הקורונה העמיקה את הקרע בתוך הממשלה בין מפלגת השמאל של סאנצ׳ז לשמאל הקיצוני של פודמוס, ובין הממשלה לרשויות של מדריד תחת מפלגת הימין ולקטלוניה תחת הממשלה הבדלנית.

אך בספרד יש גם תקווה רבה ויוזמות רבות של עידוד, לא רק לאנשי הרפואה אלא גם לדוגמה לנהגי המשאיות שממלאים את הסופרים בלי יכולת כמעט לעצור לרגע לנוח או לאכול.

אסיים עם מילות תקווה שאני שומע ממש עכשיו מי הזמרת הצעירה לוסייה חיל: ״אבל עכשיו 20:00. ואתה יצאת כדי למחוא כפיים בחלונך. אני רוצה לבכות כי אנחנו מביטים זה על זה מרחוק כל כך מאוחדים. דוחפים לאותו מקום. נשאר רק עוד קצת. נשוב להיות ביחד. נשוב להרים כוסית״.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו