עידן הקורונה ייזכר גם כמגיפה וירטואלית • כדי להתמודד עם החרדה, אנחנו מצחקקים מבדיחות בלתי נגמרות, טובעים בפרטים - ומקבלים סשן טיפולי דרך המחשב • האם הרפרוש הבלתי פוסק מרגיע את הבהלה, או מחריף את האימה? • האנשים שעברו מהרחובות אל המרחב הקיברנטי ניסו לענות
כדי להגיע לסוף העולם, נדרשות שעתיים בסרט הוליוודי, או עשר שעות בסדרת נטפליקס. אבל למרות שדמיינו כי אנו נעים במהירות הסילון אל עבר הכוכבים הנוצצים, המציאות זזה כמו שעון החול. בזמן שאנחנו מתעצבנים על השניות הארוכות שחולפות בהמתנה לנציג שירות, או על כך שהחלון באתר המשלוחים לא נפתח מהר מספיק, אמא אדמה ואבא טבע נעים במחול כה איטי מסביבנו, עד שנדמה כי הוא סמוי מהעין.
משהו זעיר הוריד את העולם על ברכיו. אונ' בן־גוריון // צילום: דויד פרץ
בהתמדה אינסופית הם פועלים, טווים את קורי הזמן, עד שמגיע הרגע שבו אנו מבינים שעם כל פרסי הנובל שחולקו לפיזיקאים, אנו בסך הכל ננסים שחיים על כתפי ענקים. וכשאלו מתעוררים משנות תרדמת האבן, מתחיל ריקוד גורלי בין חיים ומוות. ריקוד שבדרכו השקופה והשקטה מאיים על הדבר היקר ביותר שניתן לנו - החיים שלנו כאן, על פני האדמה, כפי שהכרנו, כפי שהיו, עד לפני שבוע.
"אנחנו מתמודדים עם אויב שאין לנו דרך לנהל איתו משא ומתן, אין לנו דרך להגיע איתו להסכמות, אין לו רצונות ואין לו היגיון, והוא לא מתעייף ולא מתלבט, ולכן זה האויב שהכי קשה לנצח", אמר השבוע דובר מיואש ברדיו. אחרי כל החייזרים, הזומבים, הערפדים והמטאוריטים שהמציא הדמיון האנושי, בסוף משהו זעיר שלא מסוגל לעמוד בנשוב הרוח מוריד את העולם על ברכיו באירוע שפשוט לא היה כמותו בהיסטוריה העולמית עד כה. סגר והשבתה עולמית של המערכת החינוכית, הכלכלית והתרבותית, מוביל אותנו בנפילה חופשית אל עידן המגיפה הגלובלית.
•••
בין כל תילי הלהג שנשפכו השבוע, בגודש המושגים החדשים שמציף את חיינו, מבעד תוואי הפרטים של מסלול חולה מספר זה או אחר, מתבהרת התובנה. אנו יודעים להתמודד עם המוכר לנו, אבל המצב הנוכחי כל כך לא מוכר, שאין לנו אלא לצחקק מבדיחות קורונה, לזעום על כל חסרי האחריות שיוצאים למסיבות המוניות או שרים מהגגות, ובעיקר להעמיק ולטבוע בפרטים, להתמוסס ולהתחטא בספטול המידע, כדי להדחיק את האימה הגדולה מכל, אימת הלא נודע.
אחרי הכנה של עשרים שנה, אך בלי שום התראה, השבוע החולף ייזכר כזה שבו העברנו את מרכז חיינו אל המרחב הווירטואלי. בתי הספר נסגרו, וכל מי שיכול לעבוד מהמחשב הוצמד אליו. הווירטואלי הפך להיות המקום שבו אנו עובדים, לומדים, חווים, מתקשרים, חרדים, אוהבים ובעיקר מנסים לגבש כיצד יתנהלו החיים החדשים שלנו מפה ועד שתודבר המחלה. חיים וירטואליים.
הלכתי לפגוש דרך מסכים אנשים שעשו את ההסבה הפתאומית הזו. שעברו מהרחובות אל המרחב הווירטואלי, מהמשרדים אל הצ׳אטים, מהתמקדות העין אל מסכי אפליקציית הזום. לא מדובר במעבר מבחירה. שיר זלינגר, זמרת, שחקנית ומפיקה מראשון לציון, מבהירה את חומרת המצב: "כעצמאית - החיים שלי לגמרי השתנו. כל המופעים והחזרות התבטלו או נדחו. גם רוב שיעורי פיתוח הקול בוטלו, התלמידים פוטרו מעבודות היומיום. כולם מצמצמים הוצאות כדי לשרוד את המכה. ההכנסה שלי החודש ממש לא מספיקה לכלום.
שיר זלינגר. "מקשיבים לאמת ולקולות הפנימיים"
"וחכה, אם יהיה סגר מוחלט, אפילו הם לא יבואו. לכן נרשמתי לאתר fiverr, שמאפשר לי למכור את מרכולתי... אני מציעה את כישורי השירה שלי אונליין. הצעתי לתלמידים לעבור לשיעורים אונליין אבל הרוב לא מעוניינים בשירות אינטרנטי כי פיתוח קול זה משהו שדורש דוגמה פיזית, ניתן להעביר את המידע בשיעור אינטרנטי, ועם זאת אין תחליף לשיעור פיזי אחד על אחד שבו ניתן לחוש כל ניואנס. אבל מעל הכל, השהיה בשיחה מייצרת תסכול".
כרווקה, איך נפגשים כשאסור להיפגש בעידן הטינדר?
"האמת שמחקתי את האפליקציות האלה עוד לפני שהגיעה הקורונה, מאסתי באנשים הזויים חסרי אישיות מאחורי מקלדת. זה מרגיש כאילו הם משחקים בקנדי קראש ולא בחיפוש זוגיות לחיים, רובם מתחבאים מאחורי הפרופיל שלהם ולא נפגשים איתך בסוף כי הם סתם משחקים בכאילו. יצאתי עם מישהו, ואחרי דשדושים מצידו, החלטתי לשים את הדברים על השולחן ולהודיע לו שאני לא דירה לשכירות. אני דירה לקנייה. ולא כי אני מחפשת חתונה אלא כי אני מחפשת מחויבות וצורך אמיתי של בנאדם להיות שם, לחזר, לתת ולקבל אהבה. די נמאס מכל הדשדושים של הדור המילניאלי שיש לו פוב"ו (Fear of better options)".
אז הבידוד מגדיל את הבדידות?
"כן ולא, תלוי איך אתה מסתכל על זה. מאז שנכנסנו ל'מצב קורונה' כבר התחילו איתי שני בחורים - אחד שיצאתי איתו פעם ושוב צץ, ואחר שסתם יצא לי להכיר מעט לפני שהכל התחרפן. אני חושבת שהמכנה המשותף הוא שאנשים פתאום נאלצים לעצור הכל. ואז ממש נהיה ברור להם מול העיניים שהם לבד. אין להם מי שיחבק. ואנחנו יצורים חברתיים, זוגיים, אנחנו זקוקים לזה, זה צורך ביולוגי בסיסי.
"אז כשיש לך את העבודה והחברים והמדיה והרעש אתה מצליח להתעלם מהצורך, ומספר לעצמך שאתה סבבה לבד, ושאתה מסתדר יופי. אבל כשהכל נהיה שקט אתה פתאום פנוי להקשיב לאמת ולקולות הפנימיים. תשמע, אני לא אתנגד למצוא אהבה בצל קורונה, ובאינטרנט, זה אפילו יהיה סיפור נפלא לספר לילדים, ואני מאמינה שמה שצריך לקרות קורה ושאהבה תמצא את דרכה אלי שוב. מקווה שיותר מוקדם ממאוחר".
•••
מריצה מתמדת להאטה מוחלטת - זה המעבר שנכפה על טל אל־על, מ"מ וסגן ראש עיריית באר שבע, שנפגש עם אדם שהתברר כחולה קורונה. אל־על, שבימים כתיקונם מחזיק את תיק ההנדסה והתכנון העירוני של עיר מתפתחת וצומחת, הוא אדם עסוק אשר נמצא דרך קבע בתזוזה בין פגישות ועוד פגישות. המעבר לבידוד הביתי עצר את האיש הרץ לפני כולם.
החיים כסרט דמיוני. ישפרו פלנט בבאר שבע // צילום: דויד פרץ
"כמו כל בעל תפקיד שנושא באחריות ציבורית, היה ברור לי מהרגע הראשון כשנכנסתי לבידוד ביתי, שיש לעשות כל אשר ניתן על מנת להמשיך ולעבוד (כמעט כרגיל) מהבית. זה נכון לעירייה, לעיר, ונכון גם לצורך שמירה על 'שגרה', דווקא כשנגזר עליך בידוד מכל בני משפחתך ומהעולם החיצון. חוברתי דיגיטלית למערכות העירייה, מה שאפשר לי לחתום על מסמכים ככל הנדרש ולקיים התייעצויות והחלטות באופן מקוון. זאת על מנת לצמצם למינימום פגיעה אפשרית בשירות שלנו לציבור".
ואיך זה שונה מאשר הפגישות הרגילות?
"העבודה אונליין מאתגרת. זה לא כמו לנהל ישיבה או פגישה פנים מול פנים. זה דורש יותר יכולת הקשבה. אנו חיים בעידן סופר־טכנולוגי, שמאפשר לנו יכולת תקשורת במגוון רחב מאוד של אמצעים: מייל, ווטסאפ, טלפון או וידאו. אבל כשנגזר עליך להסתמך אך ורק על אמצעים אלו במשך שמונה ימי בידוד מלאים, ללא יכולת לקיים תקשורת בין־אישית כלשהי ובלתי אמצעית, זה מלמד שצריך להיות הרבה יותר ממוקד, יותר ברור בהנחיות, לנסח במדויק את עמדתך - אם בכתב, במייל או בווטסאפ ואם באופן וורבלי בשיחות ועידה מרובות משתתפים, טלפונית או בווידאו. כי יש לצערי פחות זמן לשיחות סרק והחלפת אינפורמציה בין־אישית שאינה רלוונטית לעניין עצמו".
אז העתיד הוא יעילות ומיקוד ופחות אישי?
"צריך להיות יותר סבלני, לאפשר לבני השיח שלך לסיים את דבריהם, לדבר בטור, אחד־אחד, כי אם בשיחה רגילה רבת משתתפים לעיתים קשה לעקוב, בשיחה באמצעות הטכנולוגיה זה בלתי אפשרי בכלל. התוצאה היא אמנם יכולת הקשבה טובה יותר, אך גם רובוטית יותר, מרוחקת ונטולת מחוות אנושיות כמו חיוך, הסתכלות בעיניים, לחיצת יד או טפיחה על השכם. וזו חתיכת חוויה משונה, חתיכת ניסוי..."
•••
החרדות זורמות כצלופחים באוויר לכל עבר, ילדים מפנימים אותם כקולטי ברקים. בין למידה מרחוק לבין היו־טיוב ושיחות וידאו קבוצתיות, אחרי יומיים בבית, מתחזקת ההפנמה שזה לא חופש "חג קורונה" רגיל, או חופש בכלל. מה עושים עם החרדות האלו? נוגה בסט, מטפלת באמנות, מבהירה: "החרדה אצל כולם גדלה, מנסים להבין מה קורה ולמה. עם חלק מהילדים אנחנו ממש מציירים או יוצרים בובות קורונה כדי לתקשר את החששות והחרדות. הילדים מאוד חוששים מההסגר, הבדידות, האי־ידיעה, מה יקרה אם מישהו שהם מכירים יידבק, מה אם הם יידבקו, החשש כשרואים את ההורים לחוצים, הרבה הורים צריכים לעבוד והם צריכים להעסיק את עצמם. יש המון פחד מהאי־ודאות ומכל ההגבלות שכל הזמן מוסיפים ומוסיפים".
וילדים עוד מגיעים לטיפולים?
"היום מרבית הטיפולים עברו למרחב הווירטואלי. כרגע, רק התחילה תקופת הטיפול אונליין ועם חלק מהילדים אני גם ממש לא בטוחה שזה יצליח לעבוד, ויש מבוגרים שבכלל לא מעוניינים לנסות. עוד מוקדם לדעת איך טיפול האונליין ישפיע על הקשר הטיפולי, כולנו בתקופת הסתגלות למצב החדש, מרוחק יותר אך גם זמין יותר".
טל אל-על. "בשיחה טכנולוגית בלתי אפשרי לעקוב"
איך הריחוק הזה משפיע על העבודה שלך?
"המטופלים אמרו שזה מוזר אבל אחרי כמה דקות הסתגלו והמשכנו כהרגלנו. היה אלמנט נוסף של חשיפה שלא תמיד מתרחש בטיפול רגיל, לפתע ראית בווידאו את החדר, מה יש על הקיר, אם הם מסודרים או לא, הילדה שטיפלתי בה היום היתה מחופשת, חלק היו בפיג׳מות, היתה חוויה של חשיפה ממקום אחר.
"המכורים שבהם אני מטפלת חוששים שתוכנית ה־NA (מכורים אנונימיים) לא תתקיים, יש מפגשים אונליין אך זה מסובך ולא נגיש, המצב הלא־ברור מערער את כולם והטיפול בחששות הופך לקריטי, הוא מכריח את כולנו להיות באינטראקציה ממושכת עם בני משפחה וזה מעלה קשיים חדשים. אצל המכורים, ולא רק אצלם, לשמר שגרה זה דבר קריטי, ויש חשש רב מה יקרה כשהשגרה תיעלם עכשיו. אני מקווה שהמטופלים יצליחו להמשיך בטיפול וירטואלי כי דווקא בתקופה לחוצה זו הם זקוקים לתמיכה ולהכלה, כל אחד עם מה שמעסיק אותו.
"הפגיעה הכי קשה זה באוכלוסיות המבוגרים. יש אוכלוסיות שלא יכולות לעבור לאונליין, למשל ניצולי השואה הדמנטים שעימם אני עובדת, לא נעשתה פרידה וככה משתחזרת אצל חלקם תחושת הנטישה. מלבד ניצולה אחת שיכולתי לבקר אותה, הכל נסגר. כרגע כל שש הקבוצות שלי מושהות, ויש מטופלת יקרה לליבי שאני נפגשת איתה יותר משנה כל שבוע, היא כמו סבתא עבורי, וכרגע היא נמצאת בבית אבות ללא עורף משפחתי ואין לי דרך לתקשר איתה. בשבוע שעבר הבאנו לה משלוח מנות והיא דקלמה דקלומים מילדותה על החג, ועכשיו אין לי אפילו דרך לדבר איתה.
"פתאום נעלמתי לה ולהם, וזה ממש לא קל. חשוב להדגיש שעם כל המעבר לאונליין, עדיין עצמאים סופגים נזק כלכלי אדיר. אני מפרנסת עיקרית, וממה שמסתמן כרגע לא אקבל פיצוי. המטופלים שלי חוששים ובגלל המצב הרבה ביטלו. זה מקרין על החשש הכלכלי שלי, אין לי שיפוט אלא הבנה, אך אני מודאגת איך לעמוד במחויבויותיי".
•••
ערב תכלת מתכתי יורד על העיר כגיליוטינה. לפני הוראות הסגר, כל תנועה ואינטראקציה אנושית מרגישות כמו הפעם האחרונה להרבה זמן. נסעתי לקנות קפה אחרון בסניף "ארומה דרייב" ביציאה מבאר שבע. המתנו בתוך הרכב. גברת מבוגרת ניסתה להיכנס אל תוך הסניף הסגור. כשהתיייאשה מלדפוק על החלונות, החלה לנוע לעבר תור המכוניות. הנחתי שהיא רוצה להזמין, אולי לא מבינה את הרעיון של קנייה מהרכב.
מהמבט האישי אל האפליקציה. יצירה של הפסל עמוס רדליך // צילום: דויד פרץ
למרות סימוני, הגברת המשיכה להתקרב ולהתקרב עד שלבסוף ניסתה להידחק בין הרכב לבין עמדת השיחה המרוחקת עם המוכר, כשראשה עשרים סנטימטר ממני. "גברת, אסור להתקרב למרחק כזה", גערתי בה בזעם. היא, מבולבלת, נבהלה, בלי לומר מילה עקפה את המכונית ופנתה ישירות אל הדלפק שממנו אוספים את ההזמנה.
הייתי בטוח שהיא מנסה לגנוב תור. כשהגיעה אל הדלפק פנתה אל המוכר ודיברה עימו נרגשת ונרעשת. אבל במקום ארנק שלפה הגברת את מכשיר הנייד והשאירה אותו בידיו. סימנה רכב שעמד בחניה והלכה להתיישב בו בזמן שהמוכר מטעין את הטלפון. התמלאתי חרטה על הכעס שהופנה לעברה, מהמושב האחורי הדהד קולה של בתי בתום ילדות: "אולי לא היינו צריכים לכעוס עליה".
כשנסענו משם הבנתי. אלו ימי מגיפה, אך יותר מדיבוק הקורונה, העידן הזה מאתגר אותנו ביכולת לא ליפול בחורי הרשת. בימי זעם וחרדה קל לשכוח שאנו חלק ממעגל שלם של חברים ומשפחות, קהילות וחברה. שגם אם כרגע המעגל הזה הולך ונפרם בין מסכים, זה המעגל שאליו אנו שייכים, ורק כחלק ממנו נוכל לשרוד זמן זה. לא כיחידים, ולא בקבוצות גרעיניות, אלא בקהילות. זה מה שהביא אותנו עד הנה, רחוק כל כך, וזה מה שייקח אותנו הלאה. ננסה להיות יותר סלחנים מצודקים, כדי שנישאר יותר בני אדם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו