בלי חרות ועם מק"י?

ותיקי מפא"י בוודאי זוכרים את הסיסמה שטבע בן־גוריון בישראל הצעירה - "בלי חרות ובלי מק"י". כך נידה בן־גוריון מהשיח הפוליטי הלגיטימי של ישראל הצעירה את יריביו הפוליטיים העיקריים מימין, ואת המחנה הקומוניסטי האנטי־ציוני שמנגד. בן־גוריון היה מוכן לשתף פעולה עם כל שאר המפלגות בכנסת, בקואליציות משתנות, ובתוך זה מפלגות לוויין ערביות שהקימה מפא"י, רק לא עם שתי מפלגות אלה. 

סיסמה זו נפרמה מזמן מצידה הימני של המפה הפוליטית, כשהחרם על חרות נשבר במלחמת ששת הימים וגח"ל (חרות והליברלים) חברה ל"ממשלת ליכוד לאומי" בראשות לוי אשכול, וכעבור עשור אף תפסה את השלטון. בימים אלה הולך השיח הזה ונפרם לנגד עינינו גם מצידו האחר. אנו עדים לניסיון ראשון לשבור את החרם על האגף האנטי־ציוני בכנסת. האם גם הוא יוביל בטווח הארוך לתמורות מרחיקות לכת בהנהגת המדינה? 

זה שבוע מובילים ראשי כחול לבן מהלך להקמת ממשלת מיעוט, בתמיכת הרשימה המשותפת. ההשוואה למק"י אינה מדויקת לגמרי, מכיוון שהיתה זו מפלגה יהודית־ערבית, ואילו המשותפת היא בעיקר מפלגה ערבית, על כל זרמי הפוליטיקה שבה. ועדיין, נפל דבר בישראל שטרם היה כדוגמתו. על פי הסקרים, חלקים משמעותיים בקרב תומכי מפלגת כחול לבן, שירשה את רוב מצביעי מפלגות העבודה ויש עתיד, תומכים בברית עם המחנה הלא ציוני הערבי (שחלקים ממנו אנטי־ציוניים ממש) כדי להכניע את המחנה היריב. כלומר, ראשי המפלגה ורבים מתומכיה השליכו מנגד את הסיסמה של קודמתה - "המחנה הציוני" - שאותה הובילו הרצוג ולבני להישגים אלקטורליים נאים אך לא זכתה בשלטון. בכך הם מוותרים למעשה על הקונצנזוס הציוני העומד במרכז ממשלות ישראל לדורותיהן. 

ראשי כחול לבן מובילים מהלך לשינוי היסטורי לא מתוך עוצמה, אלא דווקא החולשה דוחקת אותם לעשות זאת. במערכת הבחירות האחרונה התכווץ ה"שמאל־מרכז" לכדי 40 מנדטים בלבד, יחד עם השמאל ההיסטורי (העבודה ומרצ) ואורלי לוי שחברה אליהם. נראה שסלידתם מהאפשרות לחבור ליריביהם העיקריים בליכוד גדולה מזו של חבירה למחנה הערבי הלא ציוני. 

כיצד סבורה הנהגת כחול לבן ששליש מהמנדטים בכנסת מעניק לה לגיטימציה לוותר על הקונצנזוס הציוני? אפילו בקרב בוחריה חצויות הדעות - כלומר, בכלל הציבור יש רוב מוצק נגדו. ועדיין, שלושה רמטכ"לים לשעבר התייצבו השבוע בשם ישראל ה"שפויה" מאחורי המהלך. שניים מהם חברי כנסת טריים (גנץ ואשכנזי). האם הם מצפים שנסמוך על סמכותם המקצועית כאנשי צבא? האם לדעתם היא גוברת על רצון הבוחר? או שאינם ערים להשלכות של הדבר, שהרי כמחצית מבוחריהם אינם תומכים במהלך, אם להאמין לסקרים. רק 16-17 מנדטים בקירוב ממצביעי כחול לבן תומכים בו, לא רחוק מגודלה של מרצ בשיאה. האם הם מדברים בשם ה"מרכז" הפוליטי הישראלי, או שמא דווקא אגפיו השמאליים המסורתיים? שהרי עצם הניסיון להקים ממשלת מיעוט ללא קונצנזוס ציוני מרחיק אותם עוד יותר מהמרכז הפוליטי שבשמו הם מדברים. 

ד"ר רונה יונה היא היסטוריונית ומרצה באוניברסיטת תל אביב ובמכללת אורנים 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו