בימים שבהם כל עיטוש גורם למנוסה המונית, הלחץ הפנימי גורם לנו להתבודד ומאיים על לכידותנו כחברה • וכשישראל השנייה ניצבת מול זו הראשונה, שווה לזכור את עברנו כדי שלא יהפוך לעתידנו
אחר הצהריים של פורענות תענית אסתר, אני חולף לצד אחד מהפאבים המיועדים לסטודנטים באוניברסיטת בן־גוריון בבאר שבע. בעלי המקום הוכיחו את בורותם היהודית, מבחינתם אין הבחנה בין תענית אסתר לפורים - הכל חופש, אז יאללה
תחפושות ומסיבת רחוב.
לצד חנות חומרי הבניין שליד, חולפים שני אנשי השכונה הוותיקה בדרכם לבית הכנסת, מביטים בסטודנטים המחופשים, תוהים כמה זמן עוד נותר להם לפני שהמסיבה הזו תתרסק על ראשם. בלעז קוראים לזה ג׳נטריפיקציה, אך האקדמיה ללשון עברית הבריקה, והבהירה את משמעותו האמיתית של המושג - ״עִלּוּת״, כך יש לקרוא לתהליך הזה בעברית: אוכלוסייה "חזקה" זורמת למקומות מוחלשים וחלשים, אך מבוקשים; על הדרך התנועה הגוברת מהחוץ שולחת את כל אנשי
צילום: דויד פרץ
השכונה הוותיקה לחפש את עצמם בבית העלמין או בשכונה פחות "עילותית". התחדשות עירונית, התיישנות אירונית, ככה זה החיים המודרניים, תמיד מעדיפים עִלּוּת ויעילות על פני האדם.
מערכת הקול מקרטעת, המוזיקה נעה בכבדות באוויר הסמיך, הסטודנטים זזים במגושמות, נעים במינימום ההכרחי כדי שזה ייחשב לריקוד, אבל לא יגרום לאלכוהול שבכוסות לגלוש החוצה. איכשהו כל הגברים מחופשים למשהו לא מוגדר עם פאה צבעונית, והנשים מאופרות בכבדות, כמכשפות, שדוניות, חדות קרן.
"זה פורים עצוב, זה", מפטיר מוכר הפלאפל אל הערב השוקע. "השנה על הפנים, אין אנשים. חופש, ילדים לא ברחובות, במקום לצאת לחגוג במסיבות, כולם בבית, רוצים רק משלוחים, רק המשוגעים האלו יוצאים לרקוד כאילו כלום".
דיבורי היי־טק ותוצאות מבחני סמסטר מתערבבים ב"אחי, תביא עוד רדבול". אני עוצר לשאול את אחד הסטודנטים אם לא מפחידה אותו ההתגודדות הזו בימי קורונה. "אה כן", הוא אומר, "יש פה איזה אחד שהתחפש לקורונה, הביא איתו את בקבוק הבירה... מקורי, לא?" לא.
אבל מה עם הפחד? "ממה? מהקורונה? אחי, אני צעיר, אחוזי התמותה שלי מזעריים, אין לי מה לפחד, מבחינתי שזה יהיה כמו מסיבת הידבקות לאבעבועות, שכולנו נידבק, שבועיים בידוד נטפליקס, נגמור עם זה והלאה, לנו לא יקרה כלום..." ומה עם המבוגרים שעלולים להידבק מכם? "יאללה, חיו מספיק, שיפנו מקום, גם ככה אין פה דירות לכולם..." צוחק הסטודנט המבוסם והלא מייצג למצהלות חבריו הפייק־רוקדים.
"מבצע צבאי שינה את המפה / לא את פנייך לא בנשוב הרוח / כי העולם שבין שולחן ובין ספה / נשאר שקט שלנו ושטוח", כתב יהודה עמיחי ב־1955. בעולם האתמול של עמיחי, כשמלחמות שינו מפות, הבית היה מרחב הדברים הלא משתנים. מאז נולדו אלפי סקאדים, גראדים ומעצבות פנים.
המערכה בין המלחמות משנה את פני העולם שבין שולחן, ספה וממ״ד, וכך עיצוב הפנים משדרג ומלטש, יוצר לנו מציאות חדשה. המרדף הישראלי אחר מעט שלווה בלב המדבר הים־תיכוני הפך את הבית למבצר השקט. איש תחת גפנו ופרגולתו יחיה.
כשהחלה להסתמן המגיפה הנוכחית, רבים ברשת החברתית ייחלו לשבועיים של בידוד בית. לנוח, לנשום, לנטפלקס את הראש.
בינתיים, בדיחת האתמול הפכה למציאות ההווה, כל החוזרים מחו"ל צריכים לבודד את עצמם. במציאות שבה כל אדם מתעטש בחנות גורם למנוסה המונית של הקונים, וכל שיעול יבש מרוקן קרונות שלמים ברכבת, הלחץ הפנימי כבר גורם לאנשים להתבודד כמה שיותר בד' אמותיהם ולהימנע מיציאה אל החוץ המסוכן.
המגיפה מתדפקת על דלתותינו, זה ברור. מה שלא ברור הוא כיצד ננהג אדם באדם כשהפחד מתעטש בינינו, ומה עוצמת הלכידות החברתית המחזיקה אותנו כחברה, כשתעמוד למבחן המציאות המידבקת. מה שבטוח זה שבידוד ביתי הולך ונראה כבלתי נמנע.
השבוע, לראשונה בחיי, הזדמן לי להרצות לתלמידים דרך מסכי וידאו. כשהתפוגגה ההתרגשות מעצם ההגעה אל העתיד, חשתי כי חציתי עוד שלב בטשטוש הגבולות שבין מרחב וחיי העבודה אל המרחב והחיים הפרטיים בבית. זה לא רק הרצון לסדר את חלל העבודה כך שייראה טוב במסך. סביר להניח שבעתיד כבר נדבר על לטאטא את האבק אל מחוץ לטווח המצלמה. אך בדיעבד, מאוד הפריע לי שביקשתי מבנותיי לשמור על שקט תעשייתי בזמן שאני מלמד. בנחמדות וחמידות, הן שמו אוזניות ורסן להתלהבות הילדות, אך בדיעבד חשתי שגזלתי מהן זמן ילדות חופשי ומאושר, חוויית פורים שמחה.
צילום: דויד פרץ
זה עשור וחצי שאנו נמצאים בתהליך שבו המחשב והמרשתת מאפשרים לרבים מאיתנו לעבוד מכל מקום. מעטים ניצלו את האפשרות והפכו לנוודים דיגיטליים הנעים ונדים על פני הפלנטה, עם לפטופ בחיי טיול בלתי פוסק. אך רוב עובדי המחשבות מהמחשב הסתגרו בבית.
ועתה, כשמדברים על החלטת ממשלה (באם תקום כזו בעשור הקרוב) שתאפשר או תכריח עובדים רבים לעבוד מן הבית, יכול להיות שהדבר שנזכור מימי הקורונה, זה את המעבר מעבודה לעבודה בבית: מעבר לעידן חדש שבו יופקע הבית כמרחב פרטי מוגן ומנותק, ויהפוך להמשך מרחב חסר פרטיות. לפני כמה שנים כשהתגאיתי בפני אמי על כך שאני עובד מהבית, אמרה היא בתבונת השנים: "חמוד שלי, בית זה עבדות, ולעבוד כל היום בבית זה בדיוק כמו להיות אסיר בכלא".
ב־14 במארס 1972 גנבו אנשי הפנתרים השחורים את בקבוקי החלב מחזיתות הבתים בשכונות העשירות של ירושלים, וחילקו את החלב לילדי השכונות. "הילדים בשכונה לא מוצאים מדי בוקר את החלב שלו הם זקוקים. לעומתם, יש כלבים וחתולים בשכונות העשירות שלהם יש חלב בכל יום ובשפע", אמר אחד מאנשי "הפנתרים השחורים" על "מבצע חלב".
צילום: משה מילנר/לע"מ
גולדה מאיר, ראש הממשלה באותה עת, גינתה את מעשה הפנתרים וביטלה את מחאתם - "אני מוכנה לצאת לבתיהם של האנשים שקיבלו את החלב ולבדוק אם באמת חסר להם חלב", אמרה מאיר, אך לא עשתה זאת.
כשהפנתרים הבטיחו לפצות את מחלקי החלב על שכר עבודתם באותו הלילה, הוסיפה גולדה: "הם הבטיחו לפצות את החלבנים. מניין הכסף? מהפנתרים? אלה שאינם עובדים יש להם כסף לפצות חלבנים? זה מעורר תמיהה - אולי העסק הזה לא כל כך חלבי?"
חלבי או בשרי, בימים של ישראל השנייה מול הראשונה, בעוד השלישית מביטה ולומדת, שווה לזכור ולהזכיר את עברנו כדי שלא ישוב ויהיה עתידנו.
משפטים שאנשים אומרים
תחנת הרכבת תל אביב האוניברסיטה
א: ושתביני את הסיטואציה, אני אשכרה במרחק פסיעה מהריל לייף...
טלפון:
א: כן, אוטוטו אני דאן וויט דיס שיט, לנצח!
טלפון:
א: ואשכרה בהכי הארדקור של הלייף, מגיע הבאמר של החיים, אחותי, להיכשל בקורס במשפט עברי! או מיי גוד, זה החרא של הלייף.
