יד ביד עם פוסלי הציונות

העמדות הפוסט־ציוניות שמבטא השמאל החלו להכות שורשים בוועידת דרבן, ספטמבר 2001 • אותם הלכי רוח מסוכנים חלחלו ליותר מדי חלקים בחברה הישראלית ולגופים ציבוריים

בצל הניסיונות של מפלגת כחול לבן להרכיב ממשלת מיעוט שתהיה תלויה בתמיכת הרשימה המשותפת, נזכר הפילוסוף הפוליטי, ד"ר יורם חזוני, בפעילות פוסט־ציונית דומה של ח"כ עפר שלח - ממובילי המהלך - מלפני כמעט עשרים שנה.

תנועת החרם נגד ישראל קמה מייד בעקבות ועידת דרבן. הפגנות בימי הוועידה ב־2001 // צילום: אי.אף.פי

בפברואר 2001 התכנסו מנהיגים, אינטלקטואלים ומעצבי דעת קהל מימין ומשמאל לנסח את "המטרות היהודיות" של מדינת ישראל. המפגשים הובילו לניסוח "אמנת כנרת", אשר לימים שימשה בסיס לחוק הלאום. מהומות ערביי ישראל שהחלו באוקטובר 2000 (בעקבות "מלחמת הטרור", היא אינתיפאדת אל־אקצא) היו אלו שהובילו את אנשי מרכז יצחק רבין לחקר ישראל לכנס את חברי האליטות לדון ולקבל החלטות לגבי המשך דרכה של המדינה היהודית. 

שלח, אז עיתונאי, היה בין המוזמנים לכנס היסוד, אשר במהלכו, נזכר חזוני, קם ואמר כי לא ישתתף בשיח של יהודים בלבד ודרש כי ערבים ישראלים יזומנו גם כן. פרופ' רות גביזון, שלקחה גם היא חלק בכנס, השיבה כי ליהודים יש זכות להתכנס לדון בגורלם, בדיוק כפי שלערבים יש זכות לעשות זאת. מרבית המשתתפים, לרבות פרופ' יולי תמיר, הסכימו איתה. כשתביעתו לא התקבלה, קם שלח ועזב את האולם יחד עם קומץ משתתפים אחרים.

נוכח ההתגייסות הטוטאלית של הזרם המרכזי בתקשורת סביב הניסיונות של כחול לבן להרכיב ממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת, אפשר היה לומר שכעבור כמעט 20 שנה, הקומץ שהלך אחרי שלח הפך לרוב. עמדותיו הפוסט־ציוניות הן כיום הדומיננטיות בשמאל הישראלי. השאלה היא - איך הגענו עד הלום? 

אנטישמיות כמדיניות

אמנת כנרת נחתמה ביולי 2001 על ידי מאות אנשים מובילים לאורך ולרוחב הקשת הפוליטית. חודשיים לאחר מכן, בסוף אוגוסט־תחילת ספטמבר 2001, התקיימה ועידת האו"ם נגד גזענות בדרבן שבדרום אפריקה. הוועידה היוותה מהלומה אסטרטגית נגד הרעיון הציוני, נגד העם היהודי ונגד מדינת ישראל.

עשר שנים לפני הוועידה, הביא ממשל בוש האב לביטול החלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם משנת 1975. החלטה זו הגדירה את הציונות כ"סוג של גזענות", וביטולה היה ניצחון משמעותי של האמת על האנטישמיות. באותם ימים, עוד היה מובן מאליו במרבית החוגים האליטיסטיים בעולם המערבי כי אנטי־ציונות היא אנטישמיות. 

בוועידת דרבן, חברות האו"ם - כמו גם הרוב המוחלט של ארגוני זכויות אדם הבלתי ממשלתיים - החיו את החלטה 3379 והפכו את קביעתה האנטישמית כי הלאומיות היהודית היא סוג של גזענות (כמו אפרטהייד ואף נאציזם) לדגלן  העיקרי. תנועת החרם נגד ישראל קמה כמעט מייד בעקבות ועידת דרבן על בסיס החלטת ועדת הארגונים הבלתי ממשלתיים, שקראה לחיסול ישראל כמדינה יהודית והאשימה את ישראל ברצח עם, נאציזם, אפרטהייד, פשעי מלחמה ועוד.

ראשי ארגון עדאללה הערבי־ישראלי שיחקו תפקיד מרכזי בניסוח ההחלטה האנטישמית. הארגון ומממניו באיחוד האירופי ובקרנות אנטי־ישראליות בארה"ב השתמשו בהחלטת הוועידה כקרש קפיצה לארגון החברה הערבית בישראל מאז. עדאללה פרסם חוקה לישראל בשנת 2007 שקראה לביטול זהותה היהודית של המדינה, בין השאר באמצעות ביטול חוק השבות. 

יחד עם ארגונים אנטי־ציוניים רבים פועל עדאללה נמרצות מול בג"ץ כדי למנוע מהממשלה ומהכנסת לאכוף את חוקי המדינה בקרב ערביי ישראל, ודורש עבורם זכויות "קהילתיות". לפעילות זו השפעה מכרעת על ההתנהלות הפוליטית של נבחרי הציבור של ערביי ישראל.

הארגון ודומיו הרבים, הממומנים היטב בידי גורמים זרים, מוליכים את הציבור הערבי אל קו בדלני הפוסל את זכות קיומה של ישראל, תומך באויביה ופועל בזירה הבינלאומית להביא להפללה של הציונות, של תומכי ישראל ושל המדינה עצמה. הרבה בזכות אדריכלי ועידת דרבן בעדאללה, עמדות אלה כיום הן הדומיננטיות באקדמיה בעולם המערבי ובשמאל הפוליטי והחברתי.

העמדות הללו גם דומיננטיות בחלק מהפקולטות למדעי החברה והרוח באוניברסיטאות בישראל. כבר בתחילת האינתיפאדה השנייה היינו עדים למכתבי מרצים שקראו לחיילי צה"ל לסרב לשרת ביהודה ושומרון ועזה והצטרפו לקריאות לחרמות כלכליים בינלאומיים נגד ישראל ומוסדותיה. בדור האחרון הפכו העמדות הללו - בין השאר בהשראת השופט אהרן ברק - גם לדומיננטיות במערכת המשפט. 

ההשוואה המקוממת מכולן

אבל המקום הבעייתי ביותר שבו כנראה עמדות עדאלה היכו שורש הוא בקרב חלק מהקצונה בצה"ל. כאשר החלו "מצעדי החיים" באושוויץ בשנות ה־90, יצאה יו"ר מרצ, שולמית אלוני ז"ל, נגד הרעיון בטענה שתלמידי בתי הספר שחזרו משם הפכו לבעלי נטייה ימנית. בעשור האחרון, ניכרו סימנים שבצה"ל אימצו את העמדה של אלוני. 

בערב יום השואה 2016, עורר סגן הרמטכ"ל דאז וכיום ח"כ יאיר גולן, סערה כאשר בנאום שנשא במכון משואה בקיבוץ תל יצחק השווה כביכול בין ישראל בת זמננו לבין גרמניה בתחילת המאה ה־20. גולן דיבר אז על "זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, אז - לפני 70, 80 ו־90 שנה - ומציאת עדות להם כאן בקרבנו".

כאשר רה"מ נתניהו דרש משר הביטחון דאז משה יעלון להורות לגולן לחזור בו, סירב השר וגיבה את גולן. יעלון התעקש כי הדברים עוותו והוצאו מהקשרם, והטעים כי בכלל אסור לפוליטיקאים לבקר אנשי צבא: "תפקידו של כל מפקד בצה"ל, בוודאי מפקד בכיר, אינו מסתכם רק בהובלת חיילים וחיילות לקרב, אלא גם מחייב אותו להתוות להם דרך וערכים בעזרת מצפן ומצפון".

הסערה שחוללו דבריו של גולן הגיעה בעיצומה של פרשת אלאור אזריה, שבמהלכה נזעק הציבור לנוכח ההתנפלות לכאורה של צמרת צה"ל על החייל הצעיר, וחריצת גורלו של אזריה על ידי יעלון וצמרת צה"ל בלי שהאירוע נבדק באופן יסודי.

לפני שנתיים שוחחתי עם קצין שחזר ממצעד החיים עם משלחת צה"ל, וטען כי דברי גולן היו נדבך מרכזי בתכנים שהועברו לקצינים במהלך השהייה בפולין ובהכנות שקדמו לה. 

הרעיון שישראל עלולה לפעול כמו גרמניה של אותם ימים לא רק מנותק מההיסטוריה אלא גם מההווי הישראלי באופן בסיסי ביותר. שלושת הרמטכ"לים העומדים בראש כחול לבן, עמדו בראש המערכת כאשר הדברים קרו.

לא ברור איך הפלונטר הפוליטי ששמו תוצאות הבחירות ייפתר. אבל מה שכן ברור הוא שהמוכנות של בני גנץ להקים ממשלה בתמיכת פוסלי הציונות ותומכי טרור מבטאת הלך רוח עמוק ומסוכן שלא נולד בשבוע שעבר, ולא יחלוף באמצעות הקמת ממשלה כזאת או אחרת.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו