אסור להשתיק את רטוריקת הגעוואלד ההיסטרית שיוצאת עכשיו מהרמקולים של האליטה. צריך להקשיב לה היטב, להקשיב בדריכות ובריכוז, כדי להבין את כל מה שלא נאמר - דרך מה שכן.
צריך להקשיב לדן מרגלית, למשל, שמשווה את ישראל לאיטליה של שנות ה־30 ונזכר בתקופות אפלות. צריך לקרוא בתשומת לב את מכתבי הבכירים שיוצאים לקרב מאסף על שאריות השפעתם נגד הרצון העממי. צריך לבחון בקפידה את שפת הגוף של דוברי הפרקליטות, שנחשבים משום מה לפרשני אולפנים אובייקטיביים, לבחון את דריכותם בעודם חושפים שיניים וקצף כדי להגן על אדונם.
הגבינה שלהם זזה, השליטה המוחלטת מתערערת, סדקים נפערים בניסיון ההפיכה השלטונית בישראל. הם היו משוכנעים שהם פיצחו את השיטה, שבתחבולה ובעורמה הם יעשו לעצמם שלטון ויעקפו את רצון העם. אבל לאמת יש דרכים משלה.
האמת עוד רחוקה מלהיחשף. אנחנו עדיין לא שם, אבל מתחילים להתקרב: פרשת הממד החמישי, פרשת אשכנזי־מנדלבליט, צווי איסור הפרסום, הגנת העליון על היועץ המשפטי, האיפול התקשורתי על אפשרות לסחיטה של מי שעוד עלול להיות ראש הממשלה... כל מה שלא נאמר, כל מה שלא נחקר, כל מה שמושתק ומוגן ומודחק ונשמר מעין הציבור - אפשר להתחיל לחבר את הנקודות.
והתמונה שמתקבלת מעידה על מציאות עגומה: ישראל היא, כפי הנראה, מדינה שהשחיתות מכלה בה כל חלקה טובה. אבל השחיתות הזאת לא מגיעה מלשכת ראש הממשלה. עושה רושם שריח לא טוב עולה דווקא ממוסדות היוקרה החשובים במדינה: השב"כ, צמרת המשטרה, צה"ל, הפרקליטות; שמות כמו סגלוביץ', רם בן ברק, אשכנזי, גנץ, אלשיך ומנדלבליט נשזרים כחוט בדיווחים, ברסיסי מידע, בשמועות, מהממד החמישי ועד פרשת אשכנזי־מנדלבליט, ומגלים את הפנים האמיתיות של מפלגת כחול לבן - פוליטיקה מפא"יניקית מסואבת, ולא פוליטיקה חדשה.
מהמעט שסוכנויות התודעה של האליטה מאפשרות לציבור לדעת - וממה שלא - עולה תמונה מבהילה של יד רוחצת יד, שמור עלי ואשמור עליך. מתגנבים ללב חשדות לשיבושי חקירה, לעדויות שקר, לטיוח תקשורתי ולניצול תפקידים מקודשים לחברה הישראלית כמקפצה לעשיית כסף קל ומפוקפק.
דומה שכוכבי מערכת הביטחון שהפכו לכוכבני הביצה העסקית בישראל לא לא בחלו באמצעים, אולי כי לא היתה להם סיבה לחשוש: זו נראית כמו סימביוזה, ואתה שואל: האם יחקרו אותם ברצינות כשהם עצמם או חבריהם הם החוקרים? והלוא גם אם חומר חלילה ידלוף, התקשורת תישאר אדישה כי עיניה נשואות רק למקום אחד - הפתיתים בחמגשית. אתה נזכר ביועמ"ש עומד מול העם ומכריז על כתבי אישום - תקדימיים, תלושים, שנויים במחלוקת - נגד ראש הממשלה, "בלב כבד". הדברים שצפים לאחרונה מעלים על הדעת כמה סיבות נוספות ל"לב כבד".
בחודשים הספורים שבהם אוחנה מכהן כשר המשפטים, החלו ניצוצות של אמת להיחשף. באופן אירוני כבר עולה הדרישה הפבלובית לחקור דווקא אותו. ביום שני ישראל תחליט אם לקבור סופית את האמת, או לתת לשמש לעלות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו