שוב ושוב נדרש הציבור בישראל, ומפעם לפעם נדרשים גם בתי המשפט, לעסוק בפנינים הנושרות מפיהם של חברי הרשימה המשותפת, ובעיקר של אנשי בל"ד. שוב ושוב אנו שומעים הסברים מגומגמים ומתחמקים, שלפיהם הדברים שנאמרו או שנכתבו לא הובנו או הוצאו מהקשרם, וכי מדובר באנשים המתנגדים לכל שימוש באלימות. הסברים אלו הועמדו לא פעם למבחן משפטי, ובחלק גדול מן המקרים זכו לאוזן קשבת מצד השופטים, הבוחנים אותם בראייה משפטית צרה, ופוסקים את שהם פוסקים, עד למקרה הבא.
אלא שיש להבין כי אין מדובר במעידה או בפליטת פה, אלא ברצף של התבטאויות המבטאות מחויבות לנרטיב הפלשתיני. הדים לנרטיב זה אנו שומעים, אגב, שוב ושוב גם מפי בכירי הרשות הפלשתינית, ובראשם אבו מאזן. אחרי הכל, גם אבו מאזן נוטה לגמגם או להיעלם בכל פעם שהוא נדרש לגנות מעשי טרור או להסביר מדוע הרשות מכנה מחבלים שנהרגו "שאהידים", מפארת אותם ומוסיפה לשלם למשפחותיהם משכורות.
מהו אפוא נרטיב פלשתיני זה, שבו דבקים אנשי הרשימה המשותפת, לעיתים תוך התאמה לאוזניים הישראליות? נזכיר כמה מטענותיו. ראשית, "היהודים אינם עם אלא בעלי אמונה דתית, ולכן גם אינם זכאים להגדרה עצמית ולמולדת משלהם". מכאן יובן הסירוב העיקש להכיר בישראל כמדינת העם היהודי. שנית, "ארץ ישראל שייכת לפלשתינים, אותם ערבים שחיו בה בטרם החלו היהודים שבים לארצם". ערבים אלו, שאימצו לימים זהות פלשתינית, הם אפוא בעלי האדמה, ולאלו מהם שעזבו אותה בשנת 1948 הזכות לשוב לאדמותיהם.
שלישית, "הנוכחות הישראלית בארץ ישראל, ובוודאי שזו בשטחי יהודה ושומרון, היא משום כיבוש". לכיבוש אפשר וצריך להתנגד בכל הכוח, גם תוך שימוש באלימות לא רק נגד חיילים אלא גם נגד אזרחים, שאינם אלא מתנחלים "קולוניאליסטים" שבאו להתיישב על אדמות הפלשתינים.
האילוצים שבהם מצויה הרשות הפלשתינית הביאו את אבו מאזן למסקנה כי מבחינה טקטית, שימוש בטרור אינו כדאי ואף מזיק. אבל אין מדובר בשלילה מוסרית ומן היסוד של השימוש באלימות, וממילא לעולם לא נתפוס את אבו מאזן מגנה מעשי טרור נגד חיילים ישראלים ביהודה ובשומרון, שהרי הציבור הפלשתיני וגם אבו מאזן בליבו סבורים כי מדובר במעשה לגיטימי. משום כך הוא מכנה את המחבלים "שאהידים" ומשלם למשפחותיהם משכורות.
אנשי הרשימה המשותפת ברובם מחזיקים בנרטיב זה, והוא העומד בבסיס ההצהרות והמעשים שלהם. מכאן שאם חברי כנסת מכנים את סמיר קונטאר "שאהיד", אין מדובר במעידה חד־פעמית או בפליטת פה או קולמוס. עם זאת, אין להכחיש שאימוץ הנרטיב הפלשתיני בידי אנשי הרשימה המשותפת פוער תהום בינם לבין מי שהולכים אחריהם, לבין הציבור בישראל. הציבור הערבי בישראל תומך ברשימה המשותפת לאו דווקא משום שהוא מאמץ בעיניים עצומות את מצעה, אלא משום שהיא הכוח הפוליטי היחיד המייצג אותו ומתיימר לטפל בענייניו. בכך יש משום עדות לכישלונן של המפלגות הציוניות לגייס לצידן ולשלב בתוכן את הערבים בישראל.
שילובם של ערביי ישראל במערכות החיים במדינה, כאזרחים שווי זכויות וחובות, הוא הדרך לגשר על התהום ולדחוק את הנרטיב הפלשתיני מן השיח של ערביי ישראל אל השוליים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו