בית הקברות היהודי בניס הוא סיפור מרתק, שמחכה לרגע שבו יצטרף לסיפור היהודי הגדול • לא משנה כמה רחוק רצית להגיע מעבר לדנ"א שלך, בסוף אל הנצח ילוו אותך אותיות עבריות
בדרכם השקטה בתי הקברות הם עדות לחיים הרועשים שהיו. בין תאריכים ונשמות צרורות בצרור החיים, המילים הספורות שחרוטות על המצבה משקפות את הדרך שבה חי האדם את חייו. בנוסף, בתי קברות יהודיים בגלות מספרים גם את סיפור הקהילה המקומית. ככה זה כשאתה "היהודי הנצחי": לא משנה כמה רחוק רצית להגיע מעבר לדנ"א שלך, בסוף אל הנצח ילוו אותך אותיות עבריות. מזכירות שאתה זר במולדתך, יליד־מהגר בארצך.
צילום: דויד פרץ
"כד זה מכיל סבון משומן אדם, שיוצר בידי הגרמנים מהרייך השלישי, מגופות אחינו המגורשים", מעדכנת הכתובת שמקבלת את פניך בכניסה לבית הקברות היהודי בניס. כמה מטרים מעל הריביירה הצרפתית, בשולי גבעת המצודה, שוכן לו בית קברות יהודי עתיק שמספר את סיפורי הגאות והשפל של היהודים בארץ הפרנקים.
"חוף הזהב" של הים התיכון משך כחולים אחר השמש את אצולת אירופה. לטיילת קוראים "טיילת האנגלים", וגם בלב החורף היא מלאה הולכים, רצים ומהרהרים. ביום הבסטיליה 2016, דרס נהג משאית ממוצא תוניסאי את קהל הצועדים על הטיילת, הרג 86 איש ופצע יותר מ־400.
זה מסביר את החיילים שמסתובבים עם מחסניות בהכנס, אבל אנדרטה לאירוע לא מצאתי. בקצה הטיילת ניתן לעלות לגבעת המצודה, לפסוע לצד זוגות מבוגרים שנצמדים אחד לתוך השני, מול הרוח הקרה, לעמוד מעל מרפסת המפלים ולראות זוגות צעירים מכל העולם, מסירים את מסכות החיידקים כדי להתנשק בסלפי שקיעה מושלמת.
בשולי כל זה נחבא לו בית הקברות היהודי. בניגוד לשאר אטרקציות הגבעה, השלטים לא ממהרים לכוון אליו, אולי מהתנכלויות חוזרות ונשנות למצבות.
בית הקברות העתיק מוזנח ומרתק. יוסף ואיזבל לנדאו נפטרו בסוף המאה ה־19, ושוכנים מתחת לפסל אישה מביטה השמימה, שכאן לא מרגיש חריג. על קבר אחר מצויות דמויות בוכות מימי הביניים באירופה. ועל קברה של אידה נוטמן מוסטקי, מצולמת אישה יפה בכובע מסוגנן שנפטרה בגיל 37 ונטמנה בבית הקברות ב־1934, מקדימה בעשרות שנים את טרנד הוספת תמונת הנפטר על המצבה. לא רחוק מהם מצוי קברו של הקולונל לוסיאן לאון יעקוב שנפטר בעת שירותו בשנת 1894. מתחת לפסלו, חולק הקולונל את הקבר עם סמל פול ליפמן שנטמן כאן ב־1963. האם היו קרובים? או שזאת דרכו של הצבא הצרפתי לחסוך בבניית חלקת קבר חדשה? המצבות חתומות כפסלי ספינקס מצריים, המצויים פה מעל אחת מאחוזות הקבר.
בבית הקברות נמצאות מצבות כה שבורות וצפופות שקשה להבחין אם מדובר בקבר אחד או שלושה. כאן אין הפרדה בין המזרחים והאשכנזים, בין היהודים המקומיים והסוחרים הבריטים שבאו לנפוש בניס ומצאו את מותם בזמן החופשה.
לא בטוח שזו אטרקציה גדולה עבור תייר ישראלי המחפש לנפוש לרגע מזהותו. אך מן הראוי שמוסדות שימור הזיכרון היהודי בישראל יבחנו את האפשרות לשמר ולחדש את בית הקברות היהודי של ניס. בדרכו הייחודית, בין השחתה לשתיקת אבן, בית הקברות היהודי בניס ובערים אחרות, הוא סיפור מרתק ומוזנח המחכה לרגע שבו יתגלה וימצא את מקומו בסיפור היהודי הגדול.
סיור אוכל עירוני. טריסטרן המדריך לוקח אותנו אל מסעדת "לו בזילקו". בשלט על החלון כתוב: "כאן מדברים ניסואז". כשאני תוהה אם מדובר בהפרזה שפית על הסלט הידוע, טריסטרן מספר שכמו הקטלונים בדרום ספרד, גם לתושבי דרום צרפת יש שפה היסטורית משלהם. אפשר ללמוד אותה בתיכון, אבל טריסטרן הוא מהיחידים שבחרו באופציה הזו, חבריו לתיכון העדיפו ללמוד "מדעי הכלכלה", מבהירים שעם כל הכבוד למסורת המקומית, יש מסורת חדשה וחזקה יותר בשטח.
צילום: דויד פרץ
בינתיים בעל המקום מעמיד מולנו כד בזיליקום "מיוחד כמו שרק אצלנו עושים אותו - עם צנוברים!" אני מעדכן אותו שכך גם בישראל, ופניו נופלות. כשמוגשת מנת הדגל המקומית, פאן באניאן, "הלחם השוחה", אני מתלבט אם להגיד לו שגם אם מדובר בטעם מעודן יותר ולא מטוגן, זו למעשה גרסה ניסאית לפריקסה.
"עוד דור לא תישאר השפה הניסאית, אבל האוכל האותנטי כן", אומר טריסטרן, ומוביל אותנו לתחנה הבאה בסיור מיטב האוכל המקומי - דוכן פלאפל. בכל מקום שבו מסעותיי מזמנים לי, אני מחפש לטעום את הפלאפל המקומי. יותר משאני מחפש להשוות לפלאפליות אהובות בארץ, אני מחפש להבין את המקום דרך הפרשנות שלו. למצוא את המוזר שבמוכר ואת המוכר שבמוזר. כך מצאתי פלאפל עם קינמון בפולין, פלאפל עם גבינה צהובה ומיונז בליטא, ופלאפל עם יוגורט בברצלונה. משונים ככל שהיו, כל מנה הבהירה איזה מרחב פרשנות ניתן להטעין על מסורת יציבה.
לא במפתיע מלך הפלאפל המקומי עונה לשם דב אבושדיד. הוא מכין פלאפל בחדוות יצירה של אמן, בלב העיר העתיקה של ניס, בכל יום משהו אחר. "הייתי בישראל, גרתי בסוף העולם, כרם שלום, ארבע משפחות, ועזה, איזה חוף", הוא נזכר בעברית רכה, אבל כהרבה יהודים שאני פוגש, הוא התקשה בישראל. ועכשיו הוא כאן, "לא מפחד מהמוסלמים", ומספר שהילדים שלו בחרו לחיות בישראל, בינתיים.
מדי יום, בדיוק בצהרי היום, יורה תותח עלום פגז אחד מעל העיר ניס. האגדה מספרת שאשתו של אחד האצילים הבריטים שנפש בריביירה הצרפתית, היתה נוהגת לרדת לשוק ומשחיתה את זמנה עם המקומיים. לכשהתמהמהה האישה לשוב, היה בעלה יורה בתותח בדיוק בחצות היום, מזכיר לאשתו קלת הדעת שהגיע זמנה לשוב הביתה ולהכין לו את ארוחת הצהריים.
המקומיים כל כך התרגלו לגחמת האציל הבריטי, שגם כשזה הלך לעולם שכולו ארוחות צהריים, ביקשו אנשי העיר להמשיך ולירות בתותח מדי יום. וכך היה. גם בתקופת הכיבוש הנאצי לא פסק המנהג המשונה של הניסאים לסמן את צהרי היום עם יריית תותח, מבהירים בדרכם העקשנית שעם מסורת לא כדאי להתעסק.
אנו עומדים בתחנת האוטובוס, מביטים בלוח הזמנים ותוהים מדוע האוטובוס מתמהמה. איש חביב עוצר לידנו. "אין אוטובוס, היום התחבורה הציבורית שובתת". עכשיו אני מבין מדוע כל הרחובות המובילים לגלריית לאפאייט מלאים בצועדים נמרצים עם דגלים ושלטים ששרים בפה מלא שירי רעות של הפרולטריון ואת "אני אוהבת רוקנרול" של ג'ואן ג'ט.
צילום: דויד פרץ
אחד המקומיים נותן לי פאמפלט מעוצב היטב, ועליו הכותרת "חירות, אקולוגיה ואחווה". מה הקשר, אתם תוהים? ובכן, אם אתם רוצים להרגיש תסכול מהו, אתם מוזמנים לשבת באחד מבתי הקפה על הטיילת ולהביט על נהגי מכוניות הספורט שהשקיעו את מיטב כספם, ולעיתים של אחרים, ברכישת מכונית ספורט נוצצת ומבריקה, קבריולט שאפו־שופוני, רק כדי להזדחל דקות ארוכות בפקקים של הריביירה הצרפתית, הגורמים לזיהום אוויר ברמות חריגות בעיר.
זו הסיבה שהמוני העם, ובעיקר הפועלים העמלים, דורשים בתוקף תחבורה ציבורית חינם. תן לצרפתים רבע סיבה והם ינהרו לכיכרות, עם דגלים, שירה ואפודים כדי למחות. ככה זה ארץ עם מסורת, מי שמורד פעם אחת במלכות, כבר לא יכול להיגמל מזה.
משפטים שאנשים אומרים
נמל התעופה בן־גוריון
א: מה עשית בחו"ל?
ב: שליחות של המוסד.
א: וככה מותר לך לספר את זה בקול?
ב: כן, אם זה המוסד לביטוח לאומי.
