סחר בתדמית

"שאלתי אותה הרבה פעמים", אמר אחיה של ענת אלימלך ביושבו על ספת המרואיין, "הוא מרביץ לך?" ענת ענתה לאחיה המודאג שלא, דוד הספר לא מכה אותה. "ובאיזשהו מקום זה הרגיע אותי", הוא אומר, "כי מי בכלל ידע שיש עוד סוגי אלימות".

המרחק הנפשי מהפגיעה ועד הערכת המסוכנות. ענת אלימלך ז"ל // צילום: אפרת אשל

הדוקו־דרמה על נערת הגלגל שנרצחה על ידי בן זוגה האלים שודר השבוע ב"קשת" והלוואי שכל בת 16 תצפה בו. סיפור קלאסי על נערה יפה שהרגישה שאין לה בית והלכה שולל אחר הבטחות של גבר שלא הגיע לה לקרסוליים, קינא בה וקינא לה. "מי בכלל ידע אז שיש עוד סוגים של אלימות חוץ מפשוט להרביץ", אמר ניר אלימלך, שהתבלט בדיבור כן על פני רצף דמויות־מן־העבר שמה שמאחד בין כולן הוא בעיקר הסכמתן ליטול חלק בפרויקט הזה.

היום כשאישה מתלוננת שואלים אותה על אלימות מינית, אלימות מילולית, אלימות כלכלית - יש קשת רחבה של אופציות. אבל ברוב המקרים היא צריכה להגיע למשטרה כדי להתוודע למושגים הללו, להבין שלסיטואציות שהיא מכירה מחיי היומיום יש שם. המרחק הנפשי מהפגיעה שהיא חווה עד הערכת המסוכנות שמבצעת המשטרה הוא אדיר - יותר טוב מזה שהיה כאן ב־1997 - אך עדיין בלתי נסבל. ולפעמים היא תשמע את סוגי האלימות ותזכור שהגבר האלים הזכיר אותם בבוז - כי השיח הציבורי כבר עשה מהם בדיחה - ותעדיף לוותר. בשחזור בערוץ 12 השוטר הגיע עד הבית של הנרצחת, אבל היא לא הריחה את המוות והוא הסתלק.

הסיפור הטרגי של ענת אלימלך נמרח על פני שעתיים מתוסרטות ללא סיבה מוצדקת, אבל יש פרס למתמידים: חסכו מאיתנו את סצנת הרצח. בשבוע שבו נאלצנו לשמוע שוב ושוב את צמד המילים "מילה נשית", הדבר ראוי להערכה. 

מה שלא ראוי להערכה הוא הקלות שבה פוליטיקאים ושופטים משפריצים את ההגדרה הזאת, שהופכת מייד למטבע נוצץ של ערב בחירות. בית המשפט העליון החליט להעניק מעמד של פליטות לקטינות מחוף השנהב שנשקפת להן סכנה בשל הטרור המגדרי הזה: "איום של מילת נשים יכול לעלות לכדי רדיפה, שמעניקה לאישה מעמד של פליטה מכוח מעמד הפליטים", פסק חבר השופטים על חודו של קול. השמאל מייד בעד, הימין אוטומטית נגד.

יש סחר בנשים ויש סחר בתדמית אופנתית שאנשי "מעמד האישה" עשויים לחבב. אני לא יודעת מי מהשופטים מתכווץ בזעזוע כשהוא שומע את צמד המילים "מילת נשים", אולי עכשיו עדיין כן - בכל זאת פסק דין תקדימי - אבל אם החשש יתגשם וייפתח כאן פסטיבל הגירה שמשתמש בחשש הזה ככרטיס כניסה לישראל, אני משערת שלב כולם יהיה גס בסכנה הזאת. אלימות נגד נשים היתה פעם טאבו שקשה לדבר עליו, לא רק מפני הבושה גם מפני הזעזוע. בעל אלים. אלימות כלכלית, אלימות מילולית, אלימות מינית. מושגים שקשה להכיל כאשר הם נהגים לראשונה, הופכים לכלי משחק פוליטי ככל שמנפנפים בהם יותר. החזרתיות יצרה עם הזמן זילות ופגעה, כמובן, בקורבנות. 

מדינת ישראל סוחבת טראומה של פליטות ושל התעללות על רקע לאומי. במגילת העצמאות נשבענו להיות מקלט לעם היהודי, אבל בפועל הפכנו להיות כלבויניק של כל מי שאין לו בית. כך התרגלנו לרחם על אכזרים שנקרו בדרכנו כשבאנו להתיישב כאן מחדש ב־48' וב־67'; כך הפכנו גן עדן לצרכני ביטוח לאומי גם כשזה לא הלאום שהתכוונו אליו; כך הבאנו על עצמנו את מצוקת דרום תל אביב ונטל הסודאנים.

פסק הדין שניתן השבוע חושף התמודדות מסוג אחר, חולשה מוסרית: הרגישות שלנו קהתה. לא בטוחה שהשופטים שהחליטו לחמול על הקטינות מחוף השנהב התכווצו מכאב כשחשבו על האופציה למילה נשית ולא פעלו מתוך הרגל שמאלני; לא מאמינה לימניות שהזדרזו לצייץ שהפרשנות הרדיקלית של בג"ץ לחוק מחייבת דיון חוזר בהקדם. לא היה אפילו רגע של סולידריות נשית והגינות אנושית כדי להבין על מה מדובר פה, לפני שנכנסים לתבניות הרגילות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו