כדאי שנירגע: הריבונות בדרך

במקום לחגוג ניצחון אידיאולוגי ומדיני, ולהתגאות בכך שבזכות העמידה האיתנה שלהם ישראל הגיעה לפסגות שאיפותיה המדיניות, מנהיגי ההתיישבות ביו"ש מתמלאים חששות מיותרים 

1. במזרח התיכון, לעיתים הרגש הוא המדיניות. ההיסטוריה היא ההווה. בישראל שכללנו זאת, החיינו את ההיסטוריה מלפני 3,000 שנה והקמנו מחדש בית לאומי במולדת מהתקופה שבה עוצב העם היהודי. 

התנגדות מיותרת, אנרגיה שמוציאים במאמץ לסכל משהו שלא יקרה. נתניהו השבוע, בסיור נטיעות בבקעת הירדן // צילום: אורן בן חקון

למרות הוויכוחים הרבים, הצלחנו מעל ומעבר למשוער להקים מדינה לתפארת, שרבים חזו לה כישלון, צונאמי מדיני, בידוד ומה לא. הצלחנו למרות הבעיות, או יותר נכון - בזכותן. לא היתה לנו ברירה אלא להצליח. "בישראל, כדי להיות ריאלי, צריך להאמין בניסים", אמר פעם דוד בן־גוריון. 

אבל האם כשיהיה שלום נוכל סוף־סוף לשבת איש תחת גפנו ותאנתו וגם להמשיך להיות אותה מדינה נועזת, מצליחה ומיוחדת? האם נצליח לשכפל את היצירתיות שלנו כפי שאנו עושים היום? ובכן, זה לא נתון בכלל לבחירה. כי גם בעיתות שלום, על ישראל להיות המדינה החזקה באזור. שלום עושים רק כשחזקים, והשלום נשמר רק כאשר שומרים על החוזק שלנו. ברגע שאויבינו, גם לשעבר, יריחו חולשה, הדרך שלהם לשדה הקרב תהיה מהירה. 

2. המתיישבים ביהודה ושומרון הם התגלמות רוח ההצלחה הישראלית נגד כל הסיכויים. בזכותם אנו עוברים משיא אחד לאחר בתחום המדיני. ההקרבה שלהם בחזית נועדה לעזור לנו לחיות את חיינו בעורף ואי אפשר לדבר על עתיד חבלי המולדת בלי להתייחס לשינוי התודעתי האדיר שהם יצרו בקרב עמנו - יהודה ושומרון הפכו כבר מזמן לפרברים שוקקים עבור ערי המרכז וירושלים, התעשייה שהם מייצרים עזרה לפתח את כל האזור והיא גאוות הכלכלה הישראלית. המתיישבים הם מהאנשים האיכותיים שיש לנו, החזון הציוני במלוא מובן המילה. 

לכן, דווקא בגלל שהם נכס כה חשוב עבורנו, הם חייבים גם להוביל בכל הנוגע לקביעת עתיד יהודה ושומרון. עליהם לאמץ בשתי ידיים את תוכנית טראמפ, לא רק בגלל שהיא צודקת ונכונה, אלא משום שהיא משרתת את שליחותם ההיסטורית. 
רוב רובם של הישראלים, ולעניות דעתי גם מקרב המתיישבים, סבור שיש פה הזדמנות אדירה שחייבים לאמצה בחום. ולכן אסור לתת לשיקולי הפוליטיקה המיידית של חלק מנציגי המגזר להאפיל על עיצוב המדיניות הגדולה לטווח הארוך. העובדה שחלק ממנהיגי המתיישבים יצאו נגד התוכנית בכזו מהירות, לא עולה בקנה אחד עם האסטרטגיה המוצלחת שהובילה אותם מאז 1967: לראות תמיד את התמונה הגדולה ולנצל הזדמנויות, מבלי לתת למכשולים מדומיינים לפגוע בנחישותם. 

כי מצד אחד מנהיגי המגזר רוצים להיות שותפים בקבלת ההחלטות - ובצדק - ולכן הם מקבלים מעמד הולם בממשלה ובקבינט, ובשאר סדרי העדיפויות. אך באותה הנשימה, כשצריך להכריע, הם יוצאים נגד מקבלי ההחלטות רק על סמך תחושת בטן.

3. הפירות שישראל יכולה לקטוף מהתוכנית הם מיידיים. הפלשתינים, לעומת זאת, יוכלו לקבלם רק בעוד ארבע שנים, בתנאים מוגדרים. מדוע אפוא לדחות את התוכנית כליל, ולא לקבלה אפילו עם סייגים? במקום להיות חלק מקבלת ההחלטות הממשלתית עבור עתיד המדינה וגבולותיה, חלק ממנהיגי ההתיישבות נצמדים לסיסמאות, מפלגות בחלקן, ומפספסים את העובדה שנשיא המעצמה הגדולה בעולם קלע לשאיפותיהם האסטרטגיות כפי שאף מנהיג לא עשה לפניו. במקום לחבק את ההישג ההיסטורי, הם מפנים עורף לנשיא הידידותי ביותר מאז ומעולם למפעל ההתיישבות. 

לפני ארבע שנים רצה הממשל האמריקני להקים מדינה פלשתינית כאן ועכשיו, הפעיל לחצים על הקהילה הבינלאומית ועל דעת הקהל הישראלית ואף נמנע מהטלת וטו על החלטה אנטי־ישראלית באו"ם. טראמפ וחבריו במפלגה הרפובליקנית חוללו תפנית חדה. עוד לפני תום עידן אובאמה, הרפובליקנים הקריבו את יוקרתם הפוליטית והונם הפוליטי רק כדי להגן על ישראל מול הממשל.

נתניהו הגיע עד לקונגרס כדי לנאום נגד הממשל והסכם הגרעין, דווקא בבירה האמריקנית, ולמרות מחאת הבית הלבן. הרפובליקנים הבהירו כי לא יקום ולא יהיה - אי אפשר להקים מדינה פלשתינית ללא תשתית ראויה, ללא למידת לקחי ההתנתקות ומבלי שישראל קודם כל תקדם את כל ערבויות הביטחון שלה; ורק בתנאי שקודם יקבלו הפלשתינים על עצמם תהליך ארוך טווח, תוך יכולת לוודא שאכן נטשו את דרך הטרור והכרה במדינה יהודית. 

4. זכרו את המאבק נגד תוכנית הגרעין. נתניהו היה המנהיג היחיד בעולם שהתריע כי ההסכם גרוע וכי יש לצאת ממנו בהקדם. הוא סלל את הדרך לטראמפ ובצדק הכריז ניצחון אחרי שהנשיא קבר את ההסכם. לאורך כל הדרך הקפיד נתניהו לתת לארה"ב להוביל, דאג שלא ייווצר הרושם שיש מחלוקות - והתוצאה שירתה אותו ואת טראמפ. היו מחלוקות בנושא אופן היציאה מההסכם והדרך הנכונה ללחוץ על איראן, וככל הנראה עדיין יש, אך נתניהו בחר להעלימן ולחכות לתוצאה הסופית, והקרדיט הוא שלו. 

מנהיגי המתיישבים ביו"ש צריכים ללמוד מנתניהו איך לייצר הצלחה מדינית, ואם הם רוצים שארה"ב תפעל לשינוי התוכנית עליהם לפעול לצידה ולא נגדה. את האסטרטגיה של ישראל מול הסכם הגרעין עם איראן, אפשר לשעתק גם מול מתווה טראמפ. קולות ההתנגדות עלולים להשכיח את משמעותה ההיסטורית של התפנית. לראשונה, המעצמה המובילה בעולם מכירה בריבונות היהודית על יהודה ושומרון. זה בערך כמו שרומא היתה מכירה בזכות היהודים בירושלים במאה הראשונה לספירה. 

5. ולמרות שאפשר להבין חלק מהחששות, יש להכיר גם בכך שהמדינה הפלשתינית המתוארת בתוכנית תתאפשר רק אחרי שהפלשתינים יעמדו בתנאים שיהפכו את הוויכוח והחשש למיותרים. מעשית, זה יקרה רק אחרי שישראל כבר קיבלה את הריבונות והרבה לפני מדינה פלשתינית. ההתנגדות מיותרת. האנרגיה מושקעת במאמץ לסכל את השלב האחרון בתוכנית שיהיה רלוונטי, אם בכלל, רק בעוד ארבע שנים, ורק אם הפלשתינים יהפכו לחובבי ציון. 

במקום להכיר בכך שממשל אמריקני אימץ את הנרטיב של ישראל, של המתיישבים, הם מבכים את העובדה שניתנה לפלשתינים אפשרות תיאורטית לקבל שטחים שבהם ממילא אין מתיישבים. במקום לחגוג ניצחון אידיאולוגי ומדיני, ולהתגאות בכך שבזכותם ובזכות העמידה האיתנה וההקרבה האינסופית שלהם ישראל הגיעה לפסגת שאיפותיה המדיניות, הם מתמלאים חששות מיותרים. עד לפני שנים לא רבות תוכנית כזאת היתה בגדר חלום, ודווקא כעת הם עולים על מתרסים? 

ייתכן שזה קשור בכך שאנחנו אוהבים להתווכח, אנחנו עם מלא להט, ולפעמים מגיבים מהמותן. אך לפעמים גם שתיקה היא כוח, בייחוד אם היא תקדם הקמת ממשלת ימין שתוכל ליישם באופן מקסימלי את הבטחות תוכנית השלום. 

במקום לזרוע פילוג בימין ולפרום את הלכידות סביב הנהגתו הפוליטית של המחנה הלאומי, על מנהיגי המתיישבים לקבל אחריות עילאית לשלושת השבועות הקרובים ולהאמין לנתניהו ולממשל שהם מתכוונים ליישם את שהבטיחו. לא יהיה אבסורד גדול יותר, אם לא טרגדיה של ממש, אם שבועיים וחצי לפני הבחירות הימין יתפלג, השלטון יועבר לשמאל, והסיכוי הריאלי היחיד להחיל ריבונות תחת מטריית הלגיטימציה של ארה"ב - יתמוסס. הימין צריך להתאחד סביב מי שהביאו אותו לרגע ההיסטורי הזה - ולא להחלישו בדעת הקהל, וגרוע מכך, בקלפי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו