עוד לא נדבקו בנגיף

מדדי המניות בעולם לא מתרגשים מהקורונה, וממשיכים להתנהל תחת האופוריה • ובמפלגת כחול לבן מנסים לעורר את שוק הבוחרים, ושמו על השולחן, איך לא, את עניין הבריאות

"ההחלטה הראשונה שלנו, אחרי שהבנו שהקורונה מתפשטת, היתה למכור נכסים פיננסיים הקשורים בתיירות", כך אמר לי השבוע יגאל מרכוס, מנכ"ל הסניף הישראלי של פירמת ההשקעות ברנסטיין מארה"ב. מרקוס סבור שלפי שעה, ההשפעות של המגיפה לטווח הארוך מוגבלות. "אני עדיין לא רואה השפעות מבניות על השוק", הוא אומר, ומודה שכל מה שהוא אומר נכון רק לרגע זה, כי המצב יכול להתפתח לכל כיוון שאנחנו מדמיינים. 

מרקוס, וכמוהו משקיעים רבים בעולם, מתקשים לנתח את המצב, בין השאר כי הם לא ממש מאמינים לנתונים המדווחים ממוקדי הפגיעה בסין. במגיפות ההתפשטות היא אקספוננציאלית, כך שלפי משך הזמן שחלף מפרוץ המגיפה ומספר הנפגעים ממנה, ניתן לשרטט את גרף הגידול שלה ולהעריך טוב יותר את חומרתה. אם המצב דומה למדווח זה מצב אחד, אך אם התחלואה גדולה פי כמה מהמדווח, זה מצב אחר לגמרי. 

מכל מקום, התעופה בעולם כבר סופגת פגיעה אנושה, לא רק בתוך הקווים שמסין ואליה, שבהם נרשמה צניחה של 70%, אלא בתעופה העולמית בכלל, שהצטמצמה ב־40%. באופן כללי אנשים מעדיפים לא לטוס מחשש הימצאות נשאים בטיסה ומהפאניקה הנלווית במקרים מסוג זה, שבהם רב הנסתר על הגלוי.

סין מתקרבת בעשור האחרון לחלוש על חמישית משוק ייצור הסחורות של העולם, כשכבר כיום היא עומדת על כ־17% מהייצור העולמי. השבתת קווי הייצור שם, אחרי הארכת החופשה השנתית שלהם, הכניסה לסחרור קל חברות ענק כמו אפל וטסלה, שהודיעו למשקיעים על איחור אופנתי הצפוי למוצריהן החדישים, שכמובן מיוצרים שם. הפגיעה היתה גם בשירותים, בשל העזיבה ההמונית של העובדים הזרים בסין, כמו חברות האינטרנט הענקיות.

העיתונות בעולם מדווחת על עיכובים באספקת בגדים, בדים וכמעט כל דבר שאפשר לחשוב עליו. בחלק מהמוצרים נרשמו עליות מחירים בשל תחליפים מקומיים המוצעים במקום מוצרים שבמחסור מסין, אבל בניגוד לרושם שעלול להיווצר מהדיווחים הללו - החיים מחוץ לסין ממשיכים במסלולם.

בין הסארס לקורונה

אלא שמעבר לפרשנויות המומחים, במקרי קיצון כמו מגיפות ואירועים ביטחוניים, כדאי מאוד לקרוא את המדדים בבורסות העולם. מתברר שמדדי המניות בעולם עדיין לא נדבקו בנגיף הקורונה, וממשיכים להתנהל דווקא תחת האופוריה. אמנם ניתן לטעון שהם היו עולים עוד יותר ללא המגיפה הזו, אבל העובדה היא שאפילו באסיה לא נרשמו נפילות של ממש בחודש האחרון. כצפוי, הפגיעה הגדולה ביותר היא בבורסות בסין.

אבל מדד שנחאי איבד בחודש האחרון פחות מ־7% - זו פגיעה קשה, אך כלל לא דומה לפאניקה בעולם. מדדי המניות המובילים בארה"ב רשמו עליות, וגם באירופה לא נרשמו ירידות. אצלנו, מדד ת"א 125 רשם בחודש האחרון עלייה של כ־2% ומדד מניות הטכנולוגיה ת"א טל־עילית רשם עלייה של 2.8% בחודש האחרון. קשה לקרוא בנתונים האלה סימנים של מגיפה, או פאניקה. 

אז מה השוק יודע שאנחנו לא יודעים? השוק מעריך, למעשה, כמו מרקוס מ"ברנסטיין", שלא מדובר בפגיעות בתשתיות השוק. ברור שסבל אנושי ואפילו טרגדיות של ממש, כמו מות ילדים וקשישים, לא מקבלים תג מחיר בשווקים; זה לא תחום עיסוקם ועניינם. לכן בהיבט הכלכלי נכון יותר לעקוב אחרי המדדים האלה, שמנטרלים למעשה את התחושות האנושיות שלנו והפאניקה שהן מעוררות. השוק מתעניין מחד ביכולת הייצור - ההיצע, ומאידך בביקוש. העניין מתחלק לטווחים - קצר, בינוני וארוך, ואיך אמר לי אחד ממנהלי ההשקעות - ה"ארוך" הוא טווח שהולך ומתקצר. או כפי שאמר הכלכלן הגאון, אך השנוי במחלוקת, קיינס - "בטווח הארוך כולם מתים".

לפיכך, הפגיעה בטווח הקצר ברורה ובטווחים הארוכים יותר ההערכות המקובלות כעת הן שהנגיף הזה יחלוף בתוך מספר חודשים ולא יפגע באופן משמעותי ביכולת הייצור של סין, או ברצונם לייצר. נהפוך הוא - הממשל הסיני יצטרך לנקוט צעדים נוספים כדי להתמודד עם הצמיחה הנמוכה שצפו להם עוד קודם המשבר הזה. מהצד השני, הביקוש, הרעבה של הצרכנים יכולה להתברר כטובה. ייתכן מאוד שהביקוש אחרי המגיפה יהיה גבוה יותר - לטיסות ולסחורות בכלל. 

ההנחות האלה מבוססות על ידע ממקרים דומים קודמים - ממגיפת הסארס. אמנם העולם איבד תוצר של כ־40 מיליארד דולר, שהם בערך 47 מיליארד במונחים של היום, אך הוא חזר למסלולו. אנחנו מכירים את זה טוב יותר מרוב מדינות העולם. בכל אירוע ביטחוני משמעותי שחווינו בעשורים האחרונים נהנינו מהציניות של המשקיעים. הם לא מתרגשים כל עוד ניתן להגן על תמונת העתיד האופטימית. למעשה אבטלה, פגיעה בשכר, מיתון - הרבה יותר משמעותיים לשוק ממגיפה, מלחמה או אסון טבע. יתרה מכך, בעודנו נרעשים, השוק מתרגם חלק מהאסונות הללו להזדמנויות לצמיחה. 

בינתיים הנמלים בסין פתוחים, נראה שהשבוע חודש הייצור שם, וכעת נותר רק לראות אם הם יתמידו בעבודה, או שמא הפגיעה בעובדים תשפיע על קווי הייצור, או חלילה למעשה תשבית אותם. אם החששות הללו לא יתממשו, המשקיעים יכילו את המגיפה הזו. ובעוד הרופאים אומרים שהידבקות שנייה בנגיף מסוכנת עוד יותר ושלא נמצא חיסון למגיפות מסוג זה, הרי כלכלנים אומרים שהסארס היה חיסון די יעיל מפני הקורונה.

הקרב על האוצר

במפלגת כחול לבן מנסים לעורר את שוק הבוחרים, ושמו על השולחן את עניין הבריאות. המפלגה טוענת שמספר המתים בשנה קשור בהשקעה בבתי החולים, ולפיכך מבטיחים להשקיע יותר ולהציל חיים. הם מציעים עוד כסף למערכת, עוד רופאים. אלא שבסופו של דבר, הבעיות הקיימות במערכות הגדולות - בחינוך ובבריאות, הן בעיות מבניות. נגיד בנק ישראל, פרופ' אמיר ירון, אמר זאת בראיון ראשון שלו לתקשורת, שנה לכניסתו לתפקיד.

"ראינו שגידול בהשקעה בחינוך לא הביא לגידול בהישגים של המערכת, וזה נכון גם למערכת הבריאות". עוד כסף זה לא פתרון, כשיש בעיה מבנית במערכת עוד כסף זה רק עוד בעיה. 

ראייה מפוקחת יותר תגלה ש"נקצה יותר כסף" היא אמירה שכבר לא מרשימה בוחרים. התרגום המיידי של "נקצה יותר כסף" הוא "ניקח מכם יותר מסים". לעומת זאת, "שינוי מבני" יכול להבטיח הרבה יותר. למשל, שיטה שתשלב השקעות ממשלה בהשקעות פרטיות, כפי שנעשה בשוק החשמל ובכבישים. מתחת לכנפי כחול לבן מסתתרת תשובה מבנית ברורה; קוראים לה אבי. אבי ניסנקורן, יו"ר ההסתדרות לשעבר. השמועות השבוע דיברו על מינויו של ניר ברקת כשר האוצר, רגע לפני הבחירות. ברקת הוא כנראה אחד המועמדים לתפקיד, כפי ששר הכלכלה אלי כהן מועמד ושר האוצר  לשעבר ושר האנרגיה כיום, ח"כ יובל שטייניץ, ואולי גם שר התיירות יריב לוין ועוד. כל האפשרויות הללו הפוכות לגישה המבנית שמייצגת כחול לבן.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו