האופציה הרביעית

תוכנית טרמאפ פותחת בפני ישראל לראשונה אפשרות לעצב את המציאות ביהודה ובשומרון באופן המשרת את צורכי הביטחון הלאומי. עד כה עמדו בפניה רק שלוש אפשרויות מסוכנות ומזיקות. עכשיו נוצרו תנאים טובים למאבק על אופציה רביעית, שתיתן מענה לעיקר צרכיה.

השילוב הלאומי הפלשתיני של תוקפנות, אלימות וחוסר אחריות כפה על ישראל לבחור בין התמדת הכיבוש, צירוף, למעשה, של מיליוני פלשתינים לאוכלוסייתה והקמת מדינה ריבונית שתאיים על ישראל בעזרת מגוון של כוחות רדיקלים - ערבים, איראנים ואחרים. החברה הפלשתינית והנהגתה אינן חותרות לקבלת אחריות על מדינה מטעמים קונסטרוקטיביים של בניין אומה וחברה, אלא לכינון בסיס להתמדת המאבק בישראל. הלקח נלמד. אין היום בישראל גורם בעל משקל ציבורי המציע לפלשתינים ריבונות של ממש, לרבות שליטה במרחב האווירי והאלקטרו־מגנטי ושליטה גמורה במעברים היבשתיים. למעט גורמים הזויים בשולי המחנה (או מדקלמי סיסמאות שלא הקדישו מחשבה למשמעותן) מבינים הכל כי כל אלה ישמשו את הפלשתינים למאבק נגד ישראל ויחייבו כל ממשלה חפצת חיים לכבוש את הגדה מחדש, ואז להיתקע שם לנצח. 

האופציה השנייה היא התמדת הכיבוש. כיוון שריבונות לפלשתינים מסוכנת, נאלצה ישראל לשלוט בהם, ליטול את האחריות לגורלם ולקיים את המגע היומיומי הדוחה עם חברה שאינה מעוניינת לבנות את עצמה לצד מדינת ישראל.

האופציה השלישית היא הכלתם של מיליוני הפלשתינים בתוכנו, בין שבסיפוח המחייב זכויות אזרח, ובין שבהתחכמויות משפטיות המכחישות את הכלתם דה־פקטו. במקרה כזה לא תוכל עוד ישראל לחתור בהצלחה למימוש יעדיה הציוניים, תבזבז את משאביה הלאומיים ותדרדר את המדינה היהודית לפיגור ולחוסר התפקוד המתבקשים מהרכב אוכלוסייתה החדש.

מגוון האופציות משרת את הרדיקליות הפלשתינית, כיוון שכולן מקעקעות את סיפור ההצלחה הישראלי ופוטרות את הפלשתינים מאחריותם הלאומית. כך ישמשו שוב באחד מתפקידיהם המסורתיים: התוקפן בראשונה, או הקורבן בשתי האחרונות. בנוסף לקורבניותם, המניבה מיליארדי דולרים, יזכו גם לחיות במדינה מתפקדת, המציעה, אפילו תחת כיבוש צבאי, איכות חיים טובה יותר מזו הצפויה לפלשתיני בחברת בני עמו בעולם הערבי.

בין ישראל ללאומיות הפלשתינית מתקיים כבר מאה שנים "משחק סכום אפס": העדפת המזיק לישראל על פני המועיל לפלשתינים. ב־1948 הבין בן־גוריון שאינם פרטנר לפשרה היסטורית של חלוקת הארץ וחבר לעבדאללה, כדי להוציא את תנועתם הלאומית ההרסנית מן המשוואה האסטרטגית.

תוכנית טראמפ יכולה לסייע לישראל להכתיב לפלשתינים אופציה רביעית: להינתק מהם בלא הסכם, תוך כפיית הגבולות והסדרי הביטחון, באופן שיפגע אנושות ביכולתם להזיק לישראל ולהיבנות ממשאביה. לשם כך יש לצרף את גושי ההתיישבות ואת בקעת הירדן לישראל ולקבע על הגבול החדש מכשול קשיח, שימנע כניסה לישראל. הקשר עם העולם הערבי יעבור במסדרון ביריחו ויתנהל בפיקוח ישראלי. עזה תנותק כדי שהחמאס לא ישתלט על הגדה. רק תמורה מהפכנית בחברה ובמשטר העזתי יצדיקו שיקול מחדש בעניין. צה''ל ישמור על חופש הפעולה שלו גם בשטח הפלשתיני, וייכנס לעריהם לסיכול טרור אם הפלשתינים לא יעשו זאת ביעילות בעצמם. 

לאופציה הזו יש מחיר כואב, אפילו טרגי, שיאתגר את החברה הישראלית. היא מחייבת שטח פלשתיני רצוף לצורך התנתקות גמורה. מכאן מתבקשת עקירתם של היישובים שמחוץ לגושים ולבקעה. גם בהגדרה רחבה של אלה ושלוחותיהם היצירתיות, מדובר בעשרות אלפי ישראלים שהתנחלו ברשות ממלכתית בחבלי המולדת ההיסטורית של העם היהודי. ניתן לרכך את הפינוי בתהליך הדרגתי שבו יעזוב מתיישב את ביתו רק כאשר המדינה תבנה לו תחליף ראוי בתחומי 1967 או בגושים, אך הכאב יהיה גדול והקרע הזמני בלתי נמנע. 

הבחירה אינה בין כושר עמידה לבין אי־צדק היסטורי, אלא בין הכרחי ומכאיב לבין בכייה לדורות. אם נתפתה להחיל את הריבונות על כל יישוב, נישאב אל ברירת המחדל של האופציה השלישית, לשמחת לבבם של הפלשתינים. 

ד"ר דן שיפטן הוא ראש התוכנית הבינלאומית לביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו