אלו היו שבועיים פסיכיים מבחינה מדינית. אפילו שונאי נתניהו חרקו שן והודו ביכולותיו. ואני בטוח בכל תא ותא בגופי שהשבוע חלפו מחשבות כפירה בראשם של רבים ממצביעי רק לא ביבי. מעבר לערפל השנאה וביצת התיעוב הם מזהים את העיקר. את היכולת המדהימה, את החיות, את הרעב. הלב מתכווץ באיבה אבל הראש יודע, על אף התיקים התפורים, האכיפה הבררנית, ההתנהלות המחפירה של הפרקליטות,
ביבי עושה קסמים. והאנוסים, אלו השותקים מבחירה וחוששים להביע תמיכתם בנתניהו, צר לי עליכם. גם אתם השבוע, בשיחות ברזייה, שוב נשכתם שפתיים. שוב נמנעתם מלצעוק את המובן מאליו. נתניהו טורבו מול בני־חותא. ההשוואה ביכולות לא הוגנת, אני יודע. בני גנץ בחור נחמד בתור שכן ופרטנר נהדר לרכיבה בשטח, אבל הייתם נותנים לו לנהל חברה? הייתם מפקידים בידיו את המדינה המורכבת בעולם? גנץ בחור טוב אבל הוא לא איש מבריק שמעצב בכוח אישיותו מציאות גלובלית.
נתניהו כן, כי נתניהו מדינאי בחסד עליון. מנהיג סודאן האויבת, שלקחה חלק במלחמות ישראל, מדינה שחוקי השריעה שלטו בה, הגיע לאוגנדה כדי לקדם נורמליזציה. צבי יחזקאלי שהתראיין אצל רועי עידן ואצלי ברדיו 103 אמר לנו ש"מדובר בדבר שכמעט לא ייאמן.
סודאן היתה מדינת טרור עוינת, מארחת של חמאס, חברה בציר הרשע האיראני ועכשיו היא מבינה שהדרך למערב עוברת בישראל. הפלשתינים אכן קיבלו 'סכין בגב' כי לא נשארו להם בעלי ברית". דובר הצבא הסודאני הודיע השבוע שייתכן שיתוף פעולה עם צה"ל. אכן זמנים משוגעים. שר החוץ של האיחוד האירופי, ג'וזף בורל, איים לנקוט צעדים נגד ישראל במידה שתספח, אבל שש מדינות אירופיות התייצבו לצד ישראל ושברו את הקונצנזוס - והוא נאלץ לפרסם הצהרה בשם עצמו. הונגריה, רומניה, צ'כיה, אוסטריה, בולגריה ואיטליה. נתניהו בנה את הקשרים האלו בעיצומו של קמפיין "הצונאמי המדיני" של השמאל, מול שורת גנרלים שהזהירו ואיימו, מול שנאת התקשורת והשמאל ובזמן שמערכת החוק תופרת נגדו תיקים תקדימיים. ועדיין, ישראל קוצרת את הפירות.
נתניהו הבין שאם צרפת וגרמניה אבודות אז יש טעם להתמקד במדינות הקטנות. בפריפריה. בונים בריתות אינטרסים. לכן אורבן הלאומן ההונגרי הוא חבר. כי בעולם האמיתי, אינטרסים מנחים את כולם. זה ציני, דרוויניסטי, לא תמיד טעים ולפעמים קשה לעיכול. אבל במשחק ההישרדות והראייה לטווח ארוך, נתניהו תמיד לפני כולם. שורת התנאים בנאום בר־אילן התגבשה לתוכנית טראמפ. הציר הישראלי־סוני מול איראן הוא פרי המאבק העיקש שלו. ההרואי ממש. נתניהו מכבד את ההיסטוריה ונוהג בה בשיקול דעת ואחריות בד בבד עם תמרונים מבריקים בחשיכה. וכשצריך לעמוד מול אובאמה, הוא לא ממצמץ.
קירק דאגלאס, "ספרטקוס" (1960)
הבמאי סטנלי קובריק, שהיה חרא של בן אדם אבל חכם, אמר שאומות גדולות תמיד מתנהגות כמו גנגסטרים ואומות קטנות כמו זונות. נתניהו יודע שישראל אינה מעצמה. נתניהו אמר פעם למישהו כי האיראנים טועים לחשוב שהם מעצמה ושישראל לא טועה לחשוב שהיא מעצמה. נתניהו מכיר את "אמנות המלחמה" של סון דזה ויודע שאם אתה מכיר את האויב ומכיר את עצמך, אינך צריך לחשוש מתוצאה של מאה קרבות. אם אתה מכיר את עצמך אך לא את האויב, על כל ניצחון תסבול גם תבוסה. אם אינך מכיר את האויב ולא את עצמך, תיכנע בכל קרב.
אבל ישראל גם לא זונה, ותסלחו לי על הצרפתית. ונתניהו הפך למדינאי־על שראשי המעצמות סומכים עליו. האיש שגם נשיא ארה"ב טראמפ, גם נשיא רוסיה פוטין, גם ראש ממשלת הודו מודי, גם הנסיך הסעודי מוחמד בן סלמאן וגם נשיא מצרים א־סיסי מעריכים את דעתו והבנתו הגלובלית. להבדיל, בשנות השבעים, שמעון פרס יצא מפגישה חטופה עם גרומיקו, פגישה, חצי פגישה, חצי היתקלות במסדרון והוא יצא מאושר מכריז: "חשיבותה של הפגישה בעצם קיומה".
ואם כבר הזכרנו פרס אז כנראה שחזון המזרח התיכון החדש קורם עור וגידים, אבל לכיוון אחר. מצרים מונעת מאיסמעיל הנייה לשוב לרצועה, הוא תקוע בקטאר. סעודיה עצרה עשרות אנשי חמאס, סודאן שמחפשת קרבה. אינטרסים.
ראיינתי השבוע את אלוף (מיל') מתן וילנאי, יו"ר מפקדים למען ביטחון ישראל על סיפוח הבקעה. "השלום עם ירדן על כרעי תרנגולת, אי אפשר לספח בלי לגרום נזק לשלום איתם", הוא הסביר. קצין גיבור והכל, אבל היה קצת מצחיק לשמוע את הטיעון על השלום עם "העם הירדני" שרובו פלשתיני. ירדן, הפיקציה ההאשמית זקוקה לישראל לא פחות משישראל זקוקה לה. ולא רק למים חיים אלא גם כחיץ מול הפלשתינים. הגנרלים, ולא משנה מאיזו עמותת שמאל כזו או אחרת, טובים בהבטחות שווא על ביטחון מדומה. מקהלה יוונית של תחזיות שהמציאות התנפצה עליהם. הגנרלים תמכו באוסלו ובהתנתקות, הם יצאו נגד נאום נתניהו בקונגרס ותמכו בהסכם הגרעין של אובאמה עם איראן. כששאלתי את וילנאי על ההסכם עם איראן הוא ניסה להתחמק. מביך.
זוכרים את קמפיין פרוטקשן לחמאס של כחול לבן בבחירות הקודמות? אז הנה גבי אשכנזי באולפן ynet אומר: "לא נפסיק העברת הכספים לחמאס, נחתור להסדר". מתברר שהקמפיין היה פייק. המציאות שבה נתניהו נתון כה מופרעת ונוטפת ארס ושנאה אבל מבעדה אפשר לראות תופעה מדהימה. כחול לבן פשוט נדבקים לביבי, מברכים על הצלחות שלו ומנסים לקחת קרדיט. גנץ בירך על תוכנית המאה ועל חזרת נעמה יששכר, על הקשרים עם מדינות ערב ואפילו בירך על ביטול הסכם הגרעין עם איראן שהוא עצמו תמך בו.
ונסכם עם אדם גולד היקר, שצייץ אחרי ההכרזה על דיל המאה: "ואחרי ההישג ההיסטורי המדהים הזה צריך להגיד: העובדה שיש כאן אנשים שכבר שנים ארוכות מקדישים את כל זמנם ומרצם לנטרל את נתניהו וליטול מכולנו את הנכס הלאומי העצום ואת המדינאי המוכשר בתולדות מדינת ישראל - בטח מאז בן־גוריון - היא בלתי נתפסת. מחלת נפש לכל דבר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו