פניה המכורכמים ועיניה הדומעות השתקפו אלינו מכל מסך בשבוע שחלף. גם מי שלא סובל אותה - ויש רבים מאוד כאלה בימין ובשמאל כאחד - הצליח לרגע לחוש קורטוב של אמפתיה כלפי הג'ינג'ית הסוערת שכבתה לפתע לנגד העיניים. סתיו שפיר היא המפסידה הגדולה של בחירות מארס 2020; זו שהושלכה כפסולת מיותרת לצד הכביש ונדרסה תחת גלגלי איחוד מפלגות השמאל.
אין בכלל ספק שהיא עצמה צריכה לעשות בדחיפות בדק בית וחשבון נפש. היא הצליחה להסתכסך ולעצבן לא מעט קולגות במשכן. במפלגת העבודה היא הפכה לסדין אדום כשנטשה את המפלגה, ובתקופה הקצרה שחברה למרצ, גם משם נשמעו עליה תלונות על היהירות, ההתנשאות, יחסי העבודה והאף המורם.
אבל כל זה לא סותר את העובדה הפשוטה ששפיר קיבלה מחבריה יחס של כוס חד־פעמית. השתמש וזרוק. רק לפני כמה חודשים, תחת החשש שמא לא תעבור את אחוז החסימה, שיחרה מרצ לפתחה, והתנתה את האיחוד עם "ישראל דמוקרטית" בהבאתה של הח"כ האנרגטית למחנה הדמוקרטי. וכך היה. המחנה הדמוקרטי קם, שפיר עמדה נרגשת על הפודיום בין ניצן הורוביץ לאהוד ברק, וזכתה מחבריה למפלגה החדשה לתשואות רמות על אומץ ליבה ועל ההקרבה הפוליטית.
שפיר עזבה מקום חזק ובטוח במפלגת העבודה (מקום שני בפריימריז לראשות המפלגה), ונחלצה להציל את מרצ. זה לפחות הסיפור שהם מכרו לנו. עכשיו, חודשים ספורים אחרי האידיליה הזו, היא נבגדת על ידי חבריה, מתחננת על חייה ועומדת למצוא את עצמה נזרקת החוצה בחיבור החדש בין העבודה־גשר למרצ. אפילו אם ברגע האחרון יימצא איזה פתרון דחק עבורה, מסע הייסורים וההשפלה שעברה - העבירו מסר שלא יימחה.
שפיר לא לבד. היא הדוגמה התורנית, אחת מני רבות, לתהום המשתרעת בין הערכים הנעלים שחרתו על דגלן מפלגות השמאל לבין התנהלותן בפועל. מילים יפות כמו הגינות, ממלכתיות, סולידריות, אחווה ושוויון לא משקפות הרבה מהמציאות במפלגות האלה, שבהתנהגותן מדגימות דווקא אכזריות, בוגדנות, נקמנות והיעדר חמלה. אין סנטימנטים לאף אחד.
יכול להעיד על כך כל ראש "לשעבר" של מפלגת העבודה, שכבר זכתה לכינוי "מפלגה אוכלת ראשיה". חשה זאת על בשרה גם ציפי לבני, שהודחה בשידור חי בטקס מבזה ומשפיל. יעיד על כך גם עיסאווי פריג', שהציל את מרצ בבחירות מועד א' (בזכות הקולות שהביא מהמגזר הערבי), וכאות תודה נזרק במועד ב' למקום השישי הלא ריאלי ונדחק אל מחוץ לכנסת, וכעת במועד ג' מצא עצמו, לתדהמתו הרבה, הרחק־הרחק בתחתית הרשימה, במקום 11. וזה עוד במפלגה שמטיפה לכל העולם על שוויון ושותפות יהודית־ערבית.
בפוליטיקה, המסר שמועבר בפעולות ובמעשים חזק וברור יותר ממילים יפות. אך בממלכת השמאל, מילים לחוד ומעשים לחוד. השמאל מתפאר ללא הרף בעליונות מוסרית, בדרך ארץ, בהומניות ובהגינות אנושית בסיסית. אבל בהתנהגותו הוא מוכיח פעם אחר פעם אכזריות ונקמנות לאין קץ.
ד"ר דנה רביב היא יועצת תקשורת ואסטרטגיה, ומרצה בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו