עשרת הימים האחרונים, מאז "הרצח הנפשע של הגנרל חאג' קאסם סולימאני", היו מהסוערים ומהמבלבלים בזירה האיראנית, עם חדשות שמתחדשות ללא הפסק. מייד לאחר החיסול נמלאה הרשת בדברים לגנותו בערוצים של מתנגדי משטר, ומצד תומכי המשטר - באיומים עם הסולמיתג #נקמה_קשה, וב"ברכות ותנחומים": ברכות על עלייתו למדרגת שאהיד, תנחומים על אובדן גיבור־על.
היתה גם דרמטיזציה סביב האבל: מקום קבורתו הפך למזאר - אתר זיכרון עם נרות ולוח זיכרון, ועפר מקודש לקחת הביתה; מסע הלוויה מפואר של מה שנשאר מהגופה בערים שונות בעיראק ובאיראן, ועשרות ההרוגים בטקס הקבורה בכרמאן, שהזכירו את לווייתו של האימאם חומייני בכבודו ובעצמו.
כולם - בתוך איראן ומחוצה לה - תהו מה תהיה הנקמה הקשה, ולרגע, לפחות בתקשורת, נראה שחיסול סולימאני הצליח לאחד את העם האיראני מסביב לדגל, ושהמלחמה האזורית שתבוא בעקבותיו תאחד אותו עוד יותר, ובכך תציל את שלטון המולות, כפי שהצילה אותו מלחמת איראן־עיראק לפני כ־40 שנה. אויב חיצוני זה גורם מאחד.
חברים ששאלתי בפרטי אם הם מקיימים מנהגי אבלות בשלושת ימי האבל שהוכרזו, אמרו "אנחנו באבל 365 ימים בשנה, תני לנו לשמוח קצת עכשיו". ובערוצי טלגרם של מתנגדי משטר, אמרו "שלושה ימי אבל, איזה כיף! תיהנו (בנופש) בצפון!".
עם ההרוגים בלוויה ועם המטוס האוקראיני שהופל בשוגג במסגרת הנקמה הפושרת בארה"ב, סולימאני לקח איתו לעולם האמת יותר מ־100 איראנים, עשרות קנדים וכמה בריטים ורוסים שהיו על המטוס, אבל אף אמריקני לא נפגע. בשלב זה נראה שנפתח חלון הזדמנויות להפלת המשטר, כשהמולות במצב נפשי קשה (דמעות של שיעים אינן הוכחה, אבל ידוע שהיה חביבו של חמינאי), במצב צבאי רגיש, ובמצב מדיני לא קל בזירה הבינלאומית. אבל עדיין לא ברור אם העם ינצל אותו כדי להפיל את המשטר.
ואז בא הטיפול התקשורתי־ציבורי הכושל בהפלת המטוס, והעם - גם אלה שעד עכשיו הרגישו שאמנם אין חירויות בסיסיות, אבל לפחות יש קצת סדר ויד מכוונת - כבר מרגיש שהמצב יצא משליטה. הדבר הוציא לרחוב מפגינים שברור - אפילו מצורת הלבוש שלהם - שאינם מפגינים "מקצועיים": רואים בגדים צבעוניים.
ועכשיו המולות במצב קשה גם בבית, מול העם שכבר לא מאמין יותר. אמנם סולימאני נחשב לגיבור ומותו עורר כעס על ארה"ב, אבל עכשיו יותר מדי דם איראני (וזר) נשפך בגללו, וכבר אין גיבור מטעם המשטר שגם העם "מאמין בו". הרחובות שוב מלאים מפגינים, הסיסמאות הן לא רק נגד המשטר (למשל "חמינאי, תתבייש לך, ותשחרר את איראן לחופשי") אלא גם נגד סולימאני, ובסרטון וידאו עדכני רואים שרוב הסטודנטים מסרבים לדרוך על דגלי ישראל וארה"ב שצוירו במרכז השביל באוניברסיטה, וצועקים למעטים שכן דורכים "חסרי כבוד".
אני עדיין מסרבת להתנבא. ייתכן שהפעם ההפגנות מבית יצליחו, כי המשטר עסוק מדי בליקוק הפצעים של עצמו מהשבוע וחצי האחרונים. העם זועם מהרגיל, וגם העולם כבר לא ישתוק כמו בנובמבר. אך התרחיש שעליו הייתי מהמרת - ומייחלת להתבדות - הוא שכמו ההפגנות הקודמות, גם גל ההפגנות הנוכחי ידוכא ביד קשה, עד ההפגנות הבאות.
ד"ר תמר עילם גינדין היא מרצה במרכז האקדמי שלם, חוקרת במרכז עזרי, ובעלת הפודקסט "איראניום מועשר"
