ישראל מצויה בסחרור שלטוני, חוקתי־משפטי וחברתי.
מניות הבכורה לסחרור שייכות במלואן לאביגדור ליברמן, שאיש, לדעתי, אינו יודע בוודאות מהם מניעיו ומטרותיו. עוד שנים רבות ישראל תצטרך לשלם את מחיר השיבוש המערכתי שנגרם מחוסר נכונתו לאפשר הרכבת ממשלה, וכן את מחיר השיסוי החברתי, תרעלת המדנים והשנאה. מדורה קשה שהחברה הישראלית נגררת לתוכה, ומאמצים רבים עוד יידרשו כדי לכבותה.
בימים שכאלה מותר היה לצפות שמערכת אכיפת החוק, ובעיקר בית המשפט העליון, יגלו ריסון מרבי ולא יירדו ברגל גסה אל תוך זירה פוליטית רותחת ממילא. רוב האזרחים אינם בקיאים בסעיפי החוקים, שכלל לא צפו מציאות שבה תקופה ארוכה מתפקדת ממשלת מעבר. במציאות לא צפויה שכזו, קול התבונה והמיית הרגישות אמורים להישמע ולהכריע. במקום קול התבונה נשמעים קולות מלחמה, כשהרושם הוא שמערכת אכיפת החוק, בסיוע כלי תקשורת שמשמשים תועמלנים פוליטיים, אינה נאבקת על שלטון החוק, אלא על שלטונה היא. האקטיביזם המשפטי פשט צורה, ולבש צורה חדשה של אקטיביזם שלטוני.
בעוד פחות מחודשיים ייערכו בחירות. מינויי השרים שבהם עסק בג"ץ היו לתקופה קצרה בלבד, וממילא בתקופה זו השרים לא יכולים לקבל החלטות משמעותיות. על רקע זה לא ברור מדוע בית המשפט היה צריך להתערב ולשמש כלי משחק בשירות "ידידי בית המשפט", המייצגים עמותות שמאל. אי אפשר לאחוז את החבל בשני קצותיו. איך אפשר למנוע מראש הממשלה לשמש שר, ובו בזמן לא לאפשר לו למנות שרים במקומו? תמהני. אפשר להתווכח אם היה ראוי למנות את ח"כ דוד ביטן לשר, אולם לא סוגיה זו היתה במוקד החלטת בית המשפט.
הרושם המתקבל מההתנהלות הוא שמערכת אכיפת החוק על כל שלוחותיה נוקטת עמדה במערכה הפוליטית, תוך איבוד חוש מידתיות, סבירות ושקיפות; התנהלות שבגינה היא מאבדת במהירות את מעט אמון הציבור שעוד נותר לה. הולכים ורבים האזרחים שמשוכנעים שהמשטרה, הפרקליטות, התקשורת, ולצערי גם בג"ץ, התגייסו כדי להביא לחילופי שלטון.
תפקיד בית המשפט העליון אינו לחנך או להנהיג. הנשיא לשעבר אהרן ברק הוביל את בית המשפט העליון לקידום הערכים והאינטרסים של הציבור המתקדם והנאור בעיני עצמו. אך מה לעשות שיש רוב יהודי במדינה שרוצה לראות את ישראל כמדינה שלערכיה היהודיים יש משמעות מהותית. בעיניי הרוב הזה נאור לא פחות, ואולי יותר, מאלה שרוצים לנתק את המדינה מיהדותה. לא שבנו למולדת אחרי אלפיים שנה כדי להקים את מדינת כל לאומיה.
הבחירות הקרובות יהיו בעלות משמעות מיוחדת לעתיד המדינה. אני לא מעלה על הדעת עוד מערכת בחירות. הפעם תהיה הכרעה היסטורית אם ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית המונהגת על ידי הנבחרים, או מדינת שמאל הנשלטת על ידי מיעוט של אליטות ותיקות, באקדמיה, בתרבות ובתקשורת, בחסות בית המשפט העליון.
אם מערכת אכיפת החוק חפצה לשמור על מעמדה ועל חשיבותה, מן הראוי שתמשוך ידיים מהתערבות בהליך הדמוקרטי הקרב ובא. חיוני להשאיר את ההכרעות בסוגיות שעל הפרק לרצון הבוחרים, שיקבל ביטוי בקלפי. הציבור יודע לבחור נכון. הוא לא זקוק לחינוך ולהדרכה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו