לקראת הבחירות ביקשו המפלגות הערביות להציג מצג של אחדות שורות פנימית, ולאחריהן ניכר היה ניסיונם של חלק מחברי הכנסת הערבים להותיר רושם של התמתנות כדי לשכנע בכך שהם קשובים לרחשי בוחריהם, ואולי גם ביכולתם לשמש שותפים פוליטיים ראויים ולגיטימיים, הפועלים לקידום ענייניו של הציבור הערבי במדינה.
אבל בהזדמנות הראשונה "קפץ הסולימאני" לכמה מחברי הרשימה המשותפת, ובמיוחד לחברי הכנסת של חד"ש, שמיהרו לצאת בגינויים חריפים לחיסול סולימאני.
ההגיון הטמון בתגובה פבלובית זו ברור: יש נציגים ערבים שימהרו לגנות כל מהלך של ארה"ב, פעולה צבאית אך גם יוזמה מדינית, ואפילו צעד לקידום השלום - רק משום שמדובר בארה"ב. אבל מעבר לכך צריך להודות כי למרבה הצער, הדבר קשור גם לעובדה שחיסולו של סולימאני מסלק מהזירה אויב מושבע של ישראל ובעקיפין מחזק אותה מול איראן.
אין זה חדש. מי שיבדוק תגובתה של הרשימה הקומוניסטית בישראל (רק"ח) לביקורו של סאדאת בירושלים בנובמבר 1977, יגלה להפתעתו כי על פי הנחיות מוסקבה - וגם מתוך פרץ של לאומנות ערבית - הסתייגה רשימה זו מסאדאת האיש ומביקורו בישראל. מאוחר יותר, משהובא הסכם השלום הישראלי־מצרי לאישור הכנסת במארס 1979, הצביעו ארבעת חברי הכנסת של רשימה זו, יהודים וערבים כאחד, נגד ההסכם.
הצביעות זועקת לשמיים. איש מהם לא יעז למתוח ביקורת על ממשלת סין ומאבקה באסלאם הרדיקלי הכרוך כידוע בפגיעה במיעוט המוסלמי. איש גם לא ירהיב עוז למתוח ביקורת על רוסיה בשל מעורבותה במלחמה בסוריה, שעלתה בחייהם של סורים כה רבים. גינויים כאלו שמורים רק לארה"ב ולישראל. ובמשתמע, הופך קאסם סולימאני, האחראי למותם של אלפי ישראלים, אמריקנים, אבל גם סורים, עיראקים ותימנים, ל"קורבן", וטראמפ ל"תוקפן". וכך גם, בהיפוך של המציאות, לא תוקפנותה של איראן נגד שכנותיה היא המדרדרת את האזור למלחמה, אלא מהלך המנע האמריקני נגד תוקפנות זו.
המעניין הוא שלא טובתו של העם האיראני ואפילו לא גורלו האישי של קאסם סולימאני הם שמעסיקים את המגנים ואת המוחים. עובדה היא שאיש מהם לא התעורר כשגל מחאה הציף את רחובות טהרן, גם לא כשמאות ואולי אלפים מן המפגינים נטבחו בידי שליחיו של משטר האייתוללות. חבל שאותם חברי כנסת שמיהרו למחות ולגנות לא הקשיבו לקולות שנשמעו בהפגנות באיראן בשנים האחרונות: איראן תחילה, ולא עזה או ביירות. ועל אותו משקל: ענייניהם של תושבי ישראל, יהודים או ערבים, תחילה.
צריך להודות שהיו מקרב חברי הכנסת הערבים שהעדיפו למלא פיהם מים, בדיוק כדי לא להצטייר כרדיקלים וכמתסיסים. מעניינים לא פחות היו דברי השבח וההלל לחיסולו של סולימאני שהשמיעו כמה מנהיגי ציבור ערבים, לרוב מן התנועה האסלאמית, בטענה כי מדובר בשופך דמם של מוסלמים סונים אינספור באזור. הנה עדות לכך שהמאבק בין חילוניות לאסלאם משסע גם את החברה הערבית בישראל.
לנציגי הציבור הערבי עוד דרך ארוכה עד שיממשו את ציפיותיהם של בוחריהם שלהם ויהפכו שותפים בעיני הציבור הישראלי כולו. גינויים אוטומטיים נגד כל מהלך, בפרט אמריקני, ההולם את האינטרס הישראלי, הם מכשול בדרך זו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו