"עותר רשאי להניח מוקש לפתחו של בית המשפט, אך השופטים אינם חייבים לדרוך עליו, וראוי להם שיימנעו מכך", כך אמר לפני שנים רבות אחד משופטי בית המשפט העליון. בסאגה הבלתי נגמרת של מינוי מ"מ לפרקליט המדינה מילאו כל המעורבים את "תפקידם" - ועל הצד הטוב ביותר. אין טעות שלא עשו, אין מוקש שלא דרכו עליו.
היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט הודיע - קצת מהר ומוקדם מדי - על המועמד הראוי בעיניו - עו"ד שלמה (מומי) למברגר, איש צנוע ועניו, אדם שקול ומשפטן מוערך ועתיר ניסיון פרקליטי וניהולי כאחד. חפזונו של היועץ והצגת מועמד יחיד עמדו לו לרועץ.
השר אוחנה שמר את הקלפים קרוב לחזה עד ששלף את ה"אָס" שאיש לא חשב עליו: אורלי בן ארי. אבל גם הוא שכח (ואולי במתכוון) את היום שאחרי. וביום שאחרי יש פרקליטות לנהל, והיא פרקליטות של כולנו. לא של ימין, לא של שמאל, של כולנו.
בן ארי והשר אוחנה // צילום: אורן בן חקון
מכיוון שפרקליט מדינה, תהא זהותו אשר תהא, עובד בצמידות יומיומית ליועץ המשפטי, יש משקל רב לעמדת היועמ"ש באשר למינוי, ובעיקר ליכולתו לעבוד בשיתוף פעולה יעיל ומתוך יחסי אמון מלאים עם המכהן בתפקיד. בחירת פרקליט מדינה "לעומתי" בוודאי לא תסייע בכך.
כצפוי, וכרגיל במקומותינו, הונחה ההכרעה גם בנושא זה לפתחו של בג"ץ. השופט התורן, מני מזוז, הוציא צו ביניים שמקפיא את המינוי החדש עד להודעה חדשה. כל החלטה סופית שיקבל בג"ץ בעת הזו, עת בחירות, תזיק לו, ותסייע לניסיון (שלו מייחלים כמה מן הניצים המעורבים, מימין ומשמאל), לגרור את ביהמ"ש העליון פעם נוספת אל הבִּיצָה הפוליטית, גם במחיר נוסף של ערעור אמון הציבור בו.
ההכרעה בעניין זה תלויה בראש ובראשונה בעובדות. בבחינת כישוריה של המועמדת שבחר השר, בניסיונה המקצועי, המשפטי והניהולי, וברלוונטיות שלו לתפקיד המוצע. אם יתגלה כי נפל פגם בהליך עצמו, כגון אי־קיום היוועצות ראויה כמתבקש עם היועמ"ש ונציב שירות המדינה, ייתכן שיהא בו כדי לפסול את המינוי. אך בהנחה שההליך היה תקין והשר פעל "לפי הספר", הדיון יתמקד בשלושה גורמים עיקריים: שיקול הדעת המינהלי, עקרון השוויון וסבירות התוצאה.
אשר לשיקול הדעת, המבקשים לפסול את ההחלטה יצטרכו להוכיח שהשר לא שקל את כל השיקולים הראויים או ששקל שיקולים זרים בקבלו את החלטתו, ואלה היטו את הכף לטובת המועמדת שבחר. הוא הדין לעניין סבירות המינוי. גם כאן מתחם ההתערבות צר ביותר. בית המשפט לא "שם עצמו בנעלי השר המחליט". אפילו אם שר אחר (או השופט, שהיה צריך להחליט במקום השר) היה בוחר מועמד אחר מזה שנבחר על ידי השר, לא יתערב בית המשפט אלא אם כן התוצאה עולה כדי ״חוסר סבירות קיצוני היורד לשורשו של עניין״.
הבעיה היא ש״סבירות״ היא מושג עמום למדי, חמקמק, שניתן למשוך את שמיכתו לכל הכיוונים. הכל לפי המושך.
כך, מקל וחומר, שהוכח כי גם בעבר, לא מונו לתפקידים בכירים בפרקליטות רק בעלי הניסיון הרב ביותר, או בעלי המוניטין הטוב ביותר. בקלחת המינויים בשירות המדינה בכלל ובפרקליטות בפרט פעלו תמיד גם גורמים בעלי עניין למינוי "מקורבים". רק פתי יאמין שרק הכישורים, ולא הקשרים, הם שקבעו באופן בלעדי את גורל המינוי.
טובת הציבור מחייבת שההכרעה בנושא זהות מ"מ פרקליט המדינה תתקבל בהסכמה, גם אם כל אחד מהמעורבים יצטרך לשם כך לוותר על מעט אגו, הרבה כבוד וסיפוק יצרו הרע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו