ההחלטה של המועצה הארצית לתכנון ובנייה להרחיב את נתב"ג פי שניים מגודלו היא זוועה מאכערית מהמעלה הראשונה • וגם: המדור מבקש סליחה
"הגענו לכאן להזדהות עם סבלם של תושבי גוש דן. האצבע היחידה שנראית כאן בבולטות זו האצבע המשולשת לתושבי גוש דן. הגיע הזמן לומר את האמת, בסוף זו המדינה שלנו ואני מצפה ממנהל התכנון שיתכנן את ההחלטות הנכונות למדינת ישראל. אנחנו מומחים בלהחליט שלא להחליט ומה שאתם מציעים כרגע זה לא תכנון, אלא היעדר תכנון. אני מבקש בפניכם לקבל את ההחלטות הנכונות למדינת ישראל".
ביום־יום, הוא מהאנשים הרגועים והנעימים ביותר שאני מכיר. רק אי־צדק משווע מפר את שלוותו בצורה שכזו. אם תהיתם מי האיש שכואב את כאבם של תושבי גוש דן מול מנהל התכנון, מדובר ברוביק דנילוביץ'. מה לראש עיריית באר שבע ולסבלם של תושבי גוש דן? ובכן, בזמן שהייתם עסוקים במי אשם בבחירות הבאות עלינו לרעה, התקבלה בשקט מפתיע החלטה שהשפעתה על חייכם בעתיד הקרוב גדולה לאין שיעור, והכל קשור לנתב"ג.
צילום: דויד פרץ
רפורמת השמיים הפתוחים מ־2013 הפכה את הנסיעה לחו"ל לנגישה ואפשרית להמוני בית ישראל. רק השבוע התגלגלה לידיי פרסומת שהציעה חופשה של שלושה ימים בבתי מלון "הכל כלול" בחו"ל, כולל טיסות בפחות ממחירו של לילה אחד במלון ממוצע באילת. המשמעות המיידית היא שנתב"ג קורס תחת כובד המזוודות, ונמצא בקצה יכולתו לנתב"ג את לחץ התעבורה שגואה וגואה ולא נראה כי יסוב לאחור בזמן הקרוב.
כולם מבינים שיש צורך דחוף בשדה תעופה נוסף, וכך גם ועדת התכנון הארצית. בפני הוועדה עמדו שלוש חלופות. האחת, יצירת שדה תעופה בנגב השופע מרחבים פתוחים. למעשה, שדה תעופה שכזה כבר נבנה והוכשר לפני שנים - שמו נבטים - ועוד נשוב אליו.
חלופה שנייה היא הקמת שדה תעופה בלב עמק יזרעאל, וכך להחריב עם עדיי פקקים ושאון תכלת את אווירתו הייחודית של "העמק", כולל המרקם האקולוגי ומורשתו החקלאית.
החלופה השלישית נשמעה כאווילית מכל והיא הרחבת נתב"ג לפי שניים(!) מגודלו כעת, דבר שיכביד את עומס הפקקים בכניסה וביציאה מתל אביב, יגביר לאין שיעור את מפגע הרעש וימרר את חיי תושבי גוש דן.
במדינה כשלנו כל קצה קרחון מתגלה כהר געש של אינטרסים סמויים מהעין. לא ברור לי מדוע צריך לתהות על קיום ה"דיפ סטייט", כשאתה יודע היטב, שבסוף כל החלטת ועדה ממשלתית יושב איזה מאכער עם תפילה לגזור את הקופון מבלי שנרגיש.
וכך היה גם השבוע, למרבה הפליאה הההחלטה שקיבלה המועצה הארצית לתכנון ובנייה היתה להרחיב את נתב"ג לפי שניים מגודלו. תושבי המרכז ישמחו על הקל"ב ביום תחילת החופשה ויקללו את השדה שתקע אותם בשאר 360 ימי הפקק והתסכול ביתר השנה.
יו"ר מועצת הנגב, טל אל על, סיכם את האכזבה מההחלטה בחריפות: "חברי המועצה הארצית לתכנון ובנייה שנמצאים כאן הצביעו בעד תוכנית שהם יודעים בוודאות כי זו החלטה גרועה. אם נבטים היה קיים היום - התוכנית הזו לא היתה באה כלל לעולם. וזה הסיפור כולו: הגדלת נתב"ג גרועה לתושבי המרכז, גרועה לתושבי הדרום וגרועה למדינת ישראל".
צילום: דויד פרץ
בבסיס ההתנגדות להעברת שדה התעופה לדרום עומד חיל האוויר, שמסיבותיו הסמויות אינו מעוניין לוותר על שדה התעופה בנבטים (וזאת למרות שגם אליעזר שקדי, מפקד חיל האוויר לשעבר, אמר שאין שום בעיה ביטחונית עם העניין).
באין ממשלה, משילות המדינה הולכת ומתפוררת, בדיעבד השנה החולפת תיזכר כשנת השנ"ץ, שבה הטייס האוטומטי של משרד הביטחון, נערי האוצר והמאכערים ניהלו את המדינה כרצונם. אסור שהחלטה כזו תעבור מתחת למגדל הבקרה הציבורי. ניתן עדיין לשנות את החלטת העוועים הזו. הנה, הקשיבו היטב לדבריו של רוביק דנילוביץ': "תושבי גוש דן, אתם לא מבינים מה מחכה לכם. בישראל 2048 כולם יגורו במרכז. המגמה של כל הממשלות זה לצופף את גוש דן עוד ועוד. שני שלישים משטח המדינה כמעט לא מיושבים, המדינה צריכה לדעת להציב גבולות ולהעביר אוכלוסיות לדרום. חסר לנו בן־גוריון כזה שיקבל החלטה. אפשר לשחרר את הפלונטר של משרד הביטחון בנבטים. מישהו צריך לקבל החלטה נכונה. זה לא צבא שיש לו מדינה, אלא מדינה שיש לה צבא. ואני אומר זאת מדם ליבי, חבל שהמדינה התרגלה שרק מי שמקפל אותה בלחץ מקבל מה שהוא רוצה. למה זה צריך להיות ככה?"
מחקרים מראים כי הזיכרונות שלנו הם חומר רך מאין כמוהו. בכל פעם שאנו שולפים ומספרים אותם, אנו משנים ומעצבים אותם מחדש. קצת ועוד קצת עד שלאורך השנים הקצת נהיה הרבה מבלי שנרגיש. לפני שבועיים כתבתי כאן על אוכל באר־שבעי ייחודי בדמות ה"פרוסה" הייחודית של יעקוב, בעל חנות מכולת ששכנה סמוך לישיבה שבה למדתי בילדותי. עם צאת השבת החלו חברים מפעם להתווכח באם השילוב של חלבה, שוקולד ואריסה היה או לא היה. חלקם הזכירו עוד מאכלים ייחודיים שיעקוב הכין להם כגון ארטיק בלחמנייה ופיתה עם קרמבו, אך על דבר אחד הסכימו כולם - חטאתי בתיאור דמותו של האיש. תמיד שאפתי לכתוב רק על הטוב שבעולם, ובין שהתכוונתי או לא, אין זה משנה, באם קרוביו ומכריו של יעקוב נפגעו מהתיאור, ועל כך אני מתנצל מעומק ליבי. את חטאי בשוגג, אני בא לתקן היום.
הרב גדי מזוז, חברי מימי הישיבה דאז וכיום חבר מועצת העיר באר שבע, מספר על האיש: "זה היה מחזה מלבב ומרנין, לראות את רבי יעקוב סויסה, תלמיד חכם עצום, אהוב על הבריות והתורה אהובה עליו. בכל פעם שנכנסת לחנות הצנועה ומאירת הפנים שלו בצריף, תמיד הוא היה שקוע בעולמה של תורה. לא רק ספר תהילים היה מונח בחיקו אלא תמיד מסכת מהקשות בתלמוד, והוא הוגה בה. כל אדם התקבל במאור פנים, יותר ממה שביקשת, קיבלת ממנו באהבה גדולה ובמחיר שלא היה מוצדק. יעקוב העריך את לימוד התורה של תלמידי הישיבה הצעירים ולכן נתן תמיד בנדיבות לב וסבר פנים, דברים טעימים וטובים, שבשום בית לא היו מתביישים לקבל. הרבה פעמים לא שילמו לו, למרות שזו היתה פרנסתו, הוא מחל על כספים רבים".
נכדו משה סויסה מתאר את ר' יעקוב כמי שזכה להערכה חוצה גבולות ומגזרים. "אין אדם שלא העריץ את סבא ואין אדם שלא נפגש איתו ולא יצא עם תחושת התפעמות. בגינוניו סבא יעקוב היה מלך. היית ירא ממנו אבל לא פחות אוהב אותו. אני זוכר תמונה שבה הוא שקוע בגמרא ענקית שהביא ממרוקו, והלימוד שלו רצוף שקט ונחת. כולנו מתגעגעים בשקט לסבא יעקוב, שזכיתי להיות נכדו". בעידן שבו לכל עידנא דריתחא יש אפשרות לטקבק, יש לציין את אצילותה של משפחת סויסה ובנו ר' שלמה סויסה, אשר בירר את העניין ישירות מולי, ובמקום להיגרר למדון, אפשר מזור לתקלה, וכולי תקווה שמאריסה - ייצא מתוק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו