רפובליקת בננה

עבודת האמנות ששיגעה את העולם היא ההוכחה שההונאה החליפה את מקומו של הנשגב

בשנת 2004 התפרסם בישראל הנוסח העברי של הספר "נקמתו המתוקה של פיקאסו" מאת אפרים קישון - לא פאר היצירה של הסטיריקן הגאון אבל עדיין, קישון זה קישון. המבקרים שחטו אותו על פשטנות ופרימיטיביות, אבל אני מוצא טעם במקצת דבריו. יש בחלק מהאמנות המודרנית ממד שרלטני; לא בכולה אבל בוודאי בחלקה. כל הדיוט יכול להעריך ציור של רמברנדט או פסל של רודן, גם וורהול או בסקיאט לא זקוקים למתווכים בדמות מבקרי אמנות וכמויות טקסט בז'רגון טכני משמים ומסובך יותר מחיבור גרמני של קאנט.  

באמנות אני לא מבין אבל בבולשיט אני מבין מצוין. כך שלא לגמרי הופתעתי מההתפתחות האחרונה בתחום האמנות המודרנית. אני כמובן מתכוון לבננה של מאוריציו קאטלן, שהסעירה את העולם. היצירה, תחת השם "קומיקאי", אינה אלא בננה שהודבקה במסקינגטייפ לקיר בגלריה במיאמי, תחת ההסבר "סמל למסחר גלובלי וכלי הומוריסטי קלאסי". 

מתוך הסרט "הריבוע" (2017)

"קומיקאי" נמכרה ב־120 אלף דולר ונאכלה בתחילת השבוע על ידי אמן פרפורמנס בשם דיוויד דאטונה, שטען כי היה רעב. אגב פירות כיצירת אמנות, ב־2017 צמד סטודנטים סקוטים, לויד ג'ק ורורי גריי מהחוג לעסקים באוניברסיטת אברדין, הניחו אננס טרי על ספסל בגלריית האמנות באוניברסיטה. "רצינו לבדוק כמה זמן יישאר שם", סיפר גריי, "ואם אנשים יחשבו אותו בטעות למיצג אמנותי". כאשר חזרו הסטודנטים למקום כעבור ארבעה ימים, הם גילו שהאננס הועבר לתיבת תצוגה מיוחדת מזכוכית והוצג כאילו הוא חלק בלתי נפרד מהתערוכה במוזיאון.

קאטלן הוא יוצר בינלאומי מוביל ומחירי העבודות שלו הם מהגבוהים בעולם לאמן חי. בעיניי, אין ספק שהיכולת שלו למקסם את כמויות החרא היומרני שיש בעולם האמנות לכדי אמירה חתרנית ומשתלמת כלכלית, ראויה לפרס נובל. ב־1993 הוזמן קאטלן להציג בביאנלה של ונציה, אחת מהתערוכות הבינלאומיות הוותיקות והיוקרתיות; הוא מכר את שטח התצוגה לחברת פרסום שהציבה במקום פרסומת לבושם. המבקרים טענו למעשה ציני ומסחרי. קאטלן קרא ליצירה "עבודה זה חרא ג'וב". 

שנה קודם לכן, ב־1992, קאטלן הוזמן להציג עבודה בתערוכה קבוצתית במילאנו. כיוון שלא היה לו רעיון, הוא ניגש לתחנת משטרה והגיש תלונה על גניבת יצירה. הוא מסגר את התלונה ותלה אותה בתערוכה. 

קאטלן לא לבד, האמן הבריטי פול מקארתי הציב לפני כמה שנים פסל מתנפח בצורת פלג אנאלי ענק בכיכר ונדום בפריז, המציינת את ניצחון נפוליאון בקרב אוסטרליץ. פריז סערה והיוצר המחונן חטף אפילו סטירה מאחד העוברים. בסוף אחד מהם פנצ'ר את הפסל. 

ואם אנחנו כבר באזורים הללו, הרשו לי לחזור אל אחד האמנים המשעשעים בהיסטוריה: פייר מנזוני. ב־1961 הוא פקק 90 פחיות שימורים בצואתו. 30 גרם לפחית. ליצירה קרא Merda d'Artista, ובתרגום ישיר -"החרא של האמן". בזמן אמת הקופסה נמכרה ב־37 דולר. באוקטובר 2008 הודיעה גלריית "טייט" בלונדון כי בשעה טובה נרכשה פחית של מנזוני (מס' 083) בעבור 97,250 פאונד (שנה קודם לכן נמכרה בסות'ביס קופסה מס' 023 עבור 124 אלף פאונד). 

לאחר הרכישה טען אגוסטינו בנולמי, שותפו של מנזוני, כי קופסאות השימורים בכלל מולאו בגבס פלסטי. דובר הגלריה הודיע כי לתכולה האותנטית של האמנות אין קשר למהות העבודה. הרשו לי פה תהייה פילוסופית - מה אמנותי יותר? לרכוש חרא בקופסה או לרכוש כאילו־חרא בקופסה? 

מן הראוי לציין שכל העבודות הללו הן תולדה של אמן אחד, מרסל דושאן, אבי הז'אנר שהציג ב־1917 את "המזרקה" האייקונית שלו - משתנה שהוצבה בחלל תערוכה ונהפכה ל"רדי מייד" המפורסם בכל הזמנים, הוכחה ששרלטנות, כמו טיפשות, חיה לנצח. ועזבו אותי מתיאוריות של ולטר בנימין - דושאן עבד על כולם. 

ב־14 בספטמבר האחרון, יום הולדתי, נגנבה יצירה של קאטלן בשם "אמריקה", אסלה עשויה זהב 18 קראט, מתערוכה בארמון בלנהיים באוקספורדשייר באנגליה, בית משפחת ווינסטון צ'רצ'יל. היצירה, שהוצבה במקור באחד מחדרי השירותים של מוזיאון גוגנהיים בניו יורק, הוחלפה באסלה רגילה. בניגוד למשתנה של דושאן, באסלה של קאטלן הקהל הוזמן להשתמש. 

תור ארוך עמד מחוץ לתאי השירותים, שעתיים המתנה, שומר בכניסה לתא שבדק את האסלה אחרי השימוש. חמש דקות למבקר. אמנות. אני יכול להניח שמר דאטונה, שאכל את הבננה של קאטלן, היה יכול להשלים מעגל על אסלת הזהב לפרפורמנס אמנותי מושלם. 

ואחרי השרלטנות - לנשגב האמנותי. בין יצירות האמנות שאדם תרבותי צריך לראות, שמור המקום הראשון לפסל דוד של מיכלאנג'לו. לא רק משום שמדובר בפסל היפה והמרשים בעולם אלא כי דוד אוצר בתוכו כוח עמוק יותר, אפל יותר, מפחיד. תחושה הנובעת ממקום לא רציונלי. 

ב־1501 לקח מיכלאנג'לו משימה - לפסל את דוד, אחרי ששני פסלים לפניו כשלו במשימה. הוא קיבל גוש שיש ענק ופגום, ושלוש שנים אחר כך הצליח לברוא מתוכו פסל ענק - גובהו 4.34 מטר. בתחילה, הוצב דוד בכיכר המרכזית של פירנצה, וב־1873 הועבר אל האולם המרכזי של מוזיאון האקדמיה כשאדם פוסע לקראתו ורואה אותו בפעם הראשונה, הנשימה נעתקת. לא בגלל היופי והדיוק והגודל אלא בגלל שבאותו רגע חשים בנשגב.

ב"ביקורת השיפוט הטהור", מפריד עמנואל קאנט בין היפה לנשגב. היפה טועם את טעמנו האסתטי ומשפיע על שיפוט החושים. הנשגב מעלה תחושה מנוגדת לשיפוט הרציונלי. על מנת לחוות את הנשגב, הבינה האנושית מכשילה את עצמה.

כשאנו מתבוננים באובייקט יפה, אנו מתנסים במחשבות שלווה ורוגע. הנשגב מעלה בנו סערת רגשות, כמו במחשבה על היקום האינסופי. החושים אינם מסוגלים לתפוס את האינסוף משום שלא ניתן להשוותו לכלום. הנשגב הוא מצב נפשי המתעורר כאשר האינטלקט מטיל על עצמו משימה בלתי אפשרית. בעוד האינטלקט מבקש לבאר את המציאות בכלים אנושיים ובאופן מוגדר וסופי, הדמיון מתעלה מעל המסגרות הללו. המתח בין האינטלקט לדמיון וכישלונו מול הדמיון מצית בנו את אותה סערת רגשות, דתית ממש, משום שבזכותה אנו יודעים שאצורה בתוכנו יכולת מיסטית, על חושית, חיבור לאלוהים. 

כל תיאור פלסטי של דוד, יצירה אנושית הנוגעת בשלמות אלוהית, כל פרשנות מלומדת, מפספסת את העוצמה שבנשגב. עכשיו שוו בנפשכם בננה מודבקת במסקינגטייפ לקיר. 

לא נשגב בכלל.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו