שנה מלאה השבוע לאישור שנתן היועמ"ש להשיב את היהודים ל"שוק" של חברון; לחדש למעשה את ההתיישבות היהודית באדמות היהודים, שמהן גורשו לפני 90 שנה על ידי פורעי תרפ"ט. אלא שהביצוע מתמהמה, ומדינת ישראל נותרה בעיר האבות עם חוב ציוני ומוסרי ענק שטרם נפרע.
רה"מ, אם רק ירצה, יכול בשיחת טלפון אחת ליישם את המתווה של מנדלבליט. כל שעליו לעשות הוא להורות לממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי ביהודה ושומרון להודיע לעיריית חברון כי "הדיירות המוגנת" - והשערורייתית - שלהם בשוק פקעה, וכי לפנים משורת הדין המדינה תאפשר להם אחיזה כלשהיא שם, ובלבד שיסכימו לפינוי־בינוי בשטחים המקיפים את מבנה השוק הישן וההרוס.
מבחינה היסטורית, ובהתחשב בכך שמדובר בצאצאי הרוצחים, המתווה המשפטי הזה הוא הרבה יותר מנדיב, בעיקר ביחס לאחד - ראש עיריית חברון, תייסיר אבו סנינה; רוצח מורשע, שנמנה עם חוליית הפת"ח שרצחה את ששת בחורי הישיבה בפיגוע הקשה בבית הדסה ב־1980. אבו סנינה שוחרר מהכלא אחרי שריצה שנתיים מאסר בלבד, ובקמפיין הבחירות שלו קודם שנבחר לראשות העיר חברון הוא התגאה והתפאר פומבית בפעולת הרצח. הוא והרש"פ פועלים יחד במוצהר כדי "לחנוק" את היישוב היהודי בחברון, תוך בניית מאות יחידות דיור סביב לשכונות היהודיות הקטנות.
הם מוסיפים בכך חטא על פשע. בתרפ"ט נרצחו בחברון 67 יהודים ועוד רבים נפצעו. הקהילה היהודית עתיקת השנים גורשה מהעיר והותירה אחריה רכוש רב, שהועבר ל"אפוטרופוס על רכוש האויב הציוני". האפוטרופוס הירדני השכיר אותו לערבים בחברון. 4.5 הדונמים שהיו פעם חלק מהרובע היהודי העתיק הושכרו לעיריית חברון, שלימים הקימה עליו את השוק הסיטונאי. בשונה מהדרך שבה נהגה הממשלה בירושלים העתיקה - שם הוחזר הרכוש היהודי לבעליו - בחברון ישראל הקפיאה למעשה את המצב. נכסי היהודים השדודים הועברו מידי האפוטרופוס הירדני לידיו של אפוטרופוס ישראלי, והלה המשיך להשכיר את הרכוש היהודי לשוכרים הערבים מהתקופה הירדנית.
רק הפיגועים והטרור הפלשתיני השיבו רכוש ואדמות יהודיות, טיפין טיפין, לבעליהן. רק רצח יהודים ופיגועים בחברון שכנעו את הממשלה לאשר חזרה למתחם בית הכנסת אברהם אבינו, לבית הדסה ולאתרים נוספים שמהם גורשו היהודים בתרפ"ט. פעם היה זה אחרי רצח הרב שלמה רענן בתל רומיידה ופעם אחרת הוקם בית נחום ויהודה בעקבות רציחתם של שניים מתושבי המקום, וכך היה גם עם בית השישה ב־1999. כשנתניהו חתם על הסכם חברון ב־1997 ומסר 80 אחוזים מהעיר לשליטה פלשתינית מלאה, הוא התחייב גם "לפעול כדי לשמור על כל התנאים והצרכים הנדרשים לקיומו, לביטחונו ולביסוסו של היישוב היהודי בחברון".
אלא שכיום מתגוררים בחברון רק 80 משפחות יהודיות, כ־700 נפש, וכן 300 בחורי ישיבה, ו"כיכר השוק (הסיטונאי) ריקה" - הן מערבים שפונו משם ב־1994 ושוכנו באזור אחר של חברון (לאחר הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במתפללים המוסלמים במערת המכפלה), והן מיהודים שפונו משם ב־2006.
לבנימין נתניהו יש עתה הזדמנות, אולי אחרונה, לקבל החלטה טכנית לכאורה, אך היסטורית: להשיב יהודים לאדמתם בחברון, שלא מחמת רצח יהודים, אלא פשוט מכיוון שכך נכון וצודק. לא עוד רק "בדמייך חיי": לא צריך להמתין לרצח הבא בחברון כדי לאשר עוד נקודת אחיזה יהודית בעיר האבות. ראוי ומוסרי וציוני לעשות זאת מלכתחילה, ולא בדיעבד.
בשבת "חיי שרה", בעוד שבועות אחדים, כבכל שנה, יתארחו בחברון עשרות אלפי יהודים ויקראו בתורה כמו בכל רחבי העולם היהודי על קניין מערת המכפלה. "אחות חברון לירושלים", כתב דוד בן־גוריון למחדשי היישוב בעיר לפני שנים רבות, ובהנחה, שלא לתפארת המליצה בלבד נאמרו הדברים, נדרשים בעקבותיהם גם מעשים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו