ביריד האנטישמיות כבר ביקרתם?

נחיתת מטוס. גשום, קר, חורף צונן האירופאי. עיר אפרורית, גגות מחודדים, כיאה לבירה אירופאית קלאסית. ואז זה נוחת עליי: את בבלגיה. 

ב-2008 טסתי למשך חצי שנה לחילופי סטודנטים בבריסל, בירת השוקולד והוופלים המשובחים. הגעתי דרוכה ונרגשת לתקופה העתידה לבוא, בין היתר למפגש התרבותי עם האוכלוסייה המקומית באותה מדינה ש"חוברה לה יחדיו", אשר בבירתה כל תחנת מטרו מוכרזת בשתי שפות: פלמית וצרפתית. 

אלא שאליה וקוץ בה. הבלגים, איך להגיד בעדינות, התגלו כ"קרירים ועניניים". לא בדיוק עניין אותם להיות "נחמדים אלינו במיוחד". מי יודע, אולי הם רואים לא מעט סטודנטים זרים שמגיעים ללמוד בבירה, לא התרגשתי או שפטתי. 

בכל מקרה, יכולתי להתנחם בחברים הנפלאים שרכשתי בתכנית חילופי הסטודנטים, שהפכה את המשפט "איטלקי, ספרדייה וישראלית נכנסו יחד לבר" - לדבר אחר מאשר עוד התחלה של בדיחה גרועה. 

אבל, לצערי, נתקלתי בבלגיה גם בתופעות אחרות. כאלו שלא הסתכמו באותה "קרירות אירופאית רגילה", והמחישו לי ולחבריי עד כמה "מוגבלת", בלשון המעטה, האהדה אל היהודים בכלל, וישראלים בפרט, במדינה הדו לאומית - שדווקא היא מכל השאר אמורה להעלות על נס את ערך קבלת השונה. מכל המקומות, בבירת האיחוד האירופי.

זה התחיל בהפגנות נגד ישראל שהתקיימו בכיכר המרכזית, שכן "התמזל מזלי" ובתקופת מגוריי בבלגיה התרחש מבצע "עופרת יצוקה". באותם ימים, היה זה פחד אימים להסתובב באותה כיכר, כשהפגנות ענק ושלטים נגד ישראל ו"פשעי המלחמה" שהיא מבצעת ניבטו אלינו מכל עבר. מצאנו עצמנו, החבר'ה הישראליים, נזהרים מלהפגין כל סממן זיהוי לאומי כלשהו. 

יום אחד, כשהגעתי לאוניברסיטה לעוד יום לימודים רגיל,  נכנסתי לאכול בקפיטריה ופתאום התחוור לי כי היא מלאה במצגות וסרטונים של ילדים פלשתינים זועקים לעזרה, לצד תמונות של טנקים ישראליים מאיימים ושלטים בסגנון: "ישראל מבצעת רצח". 

את ירי הרקטות הבלתי פוסק לעבר יישובי הדרום, אין צורך להגיד, שכחו מלהזכיר. וכל זאת התרחש, קבל עם ועדה, בקמפוס אקדמאי - שאמור להיות נטול פניות ו"נקי מפוליטיקה". כנראה שתלוי איזו פוליטיקה. 

קרנבל של אנטישמיות 

אולם השיא היה - הקרנבל באאלסט; "אתם חייבים להגיע לקרנבל, זו חוויה אדירה", סיפרו לנו. אז הלכנו. קרנבל מרשים ביופיו, תהלוכה בלתי נגמרת של תחפושות מושקעות וגרנדיוזיות, אכן הפקה מרשימה. נהננו, צחקנו ואכלנו מטעמים מקומיים – עד שהגיעו הבובות היהודיות. ועוד איזה יהודיות.

קשה היה לטעות בהן. הסטריאוטיפ של היהודי הגלותי הנכלולי המלווה בריבית התהלך לו שם במלוא תפארתו: בובות עם זקן שחור ואף ארוך במיוחד, שלא ניתן לטעות בו, רוקדות ומפזזות זו עם זו, ושקי כסף בידיהם. 

הבובות היהודיות בקרנבל באאלסט // צילום: איגוד הארגונים היהודיים באירופה (EJA)

אני וחבריי הישראלים חזינו במראות, והזדעזענו. "איך, למען השם, ילדים בלגים רכים בשנים, שגדלים לחוויות ילדות שכאלו, אמורים לפתח אהדה, או לפחות פתיחות מחשבתית, כלפי יהודים"? חשבנו לעצמנו. הקרנבל המשיך, הצמר גפן המתוק הוורדרד עדיין היה בפה – אבל הטעם הפך מר, מר מאוד. 

השבוע פנה איגוד הארגונים היהודיים באירופה (EJA) לאונסק"ו בדרישה שתפסיק לממן את הקרנבל השנתי באאלסט, בעקבות אותו מיצג אנטישמי. לטענת הפונים, השנה אף מתכננים המארגנים פרובוקציה חדשה. 

הפנייה לאונסק"ו "זרקה" אותי מיד כמה שנים אחורה, לאותה חוויה מאירת עיניים, בה התוודאתי לראשונה לתחושה שגם אם תהיה סטודנט מן המניין, תעשה הכול נכון, תפעל "על פי הספר" ותהיה אהוד על ידי הבריות- עדיין תרגיש זר ולא שייך. הניכור המובנה, בשל היותך יהודי, יהיה שם. נשאבתי חזרה לאותה חוויה בה תוך שבריר שנייה - קרנבל של שמחה הפך, עבורי, ל"קרנבל של אנטישמיות". 

 נרמול של שנאה 

במלה"ע השנייה איבד סבי את כל משפחתו, למעט אחות אחת בשם לאה, על אדמת הולנד. שכנים וחברים של המשפחה הפנו בבת אחת עורף למכריהם, והניחו לרצח העם היהודי להתרחש מתחת לאפם.    

פחות ממאה שנים לאחר מכן, ולצערי, איני בטוחה שהרבה השתנה. כל עוד שסטיגמות וסטריאוטיפים מבהילים ומכפישים, כמו אלו שמוצגים מדי שנה ב"קרנבל" בבלגיה, יתקיימו באין מפריע - הסלידה מהיהודים לא תישכח.   

כשצהלות התפעלות של ילדים קטנים, ומוסיקת סחרחרה עליזה המתנגנת ברקע, מלוות את הגוון הגזעני של הקרנבל באאלסט- האנטישמיות הופכת ל"דבר טבעי ונורמלי", לחלק מהשגרה. כך - מנרמלים את השנאה.

כך הופכים אותה לחלק מהפולקלור, מהמסורת ומהתרבות העממית - ובמילים אחרות - לחלק אינטגרלי מהזהות. לדאבון הלב, נראה שאז כן עכשיו - המשפט הבא מעולם לא היה רלוונטי יותר: "הכלבים נובחים ושיירת (הבובות) עוברת".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו