לזכרו של אריק הניג - האיש שלנו באמריקה

אריק הניג מת שלשום, רק בן 72, חולה ותשוש משנים ארוכות של מאבק עיקש בבריאותו המידרדרת, אבל למרות שמחלתו נראתה לעין, הוא לא הרפה ולא ויתר. נאחז ולא רצה לרדת מהבמה הציבורית והפרטית.

לפני כמה חודשים טלפן פתאום בעשר בערב, ושאל איפה רואים ליגת אלופות. יש לנו קבוצה גדולה של חברים שרואה כדורגל יחד אצל סלבה ברזילאי. הפעם היינו אצלי והניג הגיח כרגיל, כרוח סערה, צולח, מי יודע איך, עלייה במדרגות לקומה השלישית ובידו עוגה. הוא גם אהב להביא חבילה של גלידוניות. מעולם לא הגיע בידיים ריקות, גם כשידע שהשולחן ערוך גם בלי תשורותיו. לפני חודש וקצת טלפן שוב ושאל - מה יהיה? שאלה כללית. מה יהיה, זה ייגמר בבחירות, מה יהיה עם הפועל ת"א האהובה עליו, ומה יהיה איתו. הוא בטח כבר ידע שזה הולך להיגמר.

כשאנחנו היינו עסוקים בביצת הספורט המקומית, אריק היה ראשון לזהות והפציע יום אחד באייטיז עם בגדים צבעוניים, כובעי קסקט וצעיפים של בוסטון סלטיקס, ל.א לייקרס ושיקגו בולס הנידחת. הוא סיפר לנו שמעבר לאוקיינוס יש סקס אחר, אמיתי, ואנחנו אמרנו לו - הביאונו לפה. הוא היה נכנס לרכבו, מבולגן משל סיטונאי טקסטיל מטיחואנה, מפשפש, מוציא ומחלק לכולם מרצ'נדייז של האן.בי.אי. שאלנו אותו מה זה והוא החזיר מבט חודר וירה - "מה זה??? אתם בסך הכל חור תחת במזרח התיכון, וחושבים שאתם מנהלים את העולם".

בסגנונו הישיר, המחוספס עד כדי צחוק גדול אבל חודר לבבות, חדר ללב ליבו של ממסד הספורט האמריקני, ושבה את נפשו של הקומישינר המעונב דיוויד סטרן, שהיה עוזב הכל - כולל ישיבות דירקטוריון - ורץ לזרועותיו של אריק, שעמד בדלת לבוש כמו קלושאר מברונקס. הוא שבר לבד נורמות אמריקניות מסורתיות בתקשורת, כשבלי זכויות שידור הכניס מיקרופון צמוד לשפתיו של מייקל ג'ורדן רגע אחרי הזכייה של שיקגו באליפות של 1997, ודרש ממנו, דרש(!), למסור דרישת שלום לחבר'ה בישראל.

מעבר להיותו ראשון בהחדרת האן.בי.אי, לתודעה הציבורית, תחילה בתוצאות טריות מהלילה שעליהן דיווח בפינת הספורט בגל"צ, והמשכה בראיונות, סרטים דוקומנטריים ונסיעות לאמריקה עם מוני מושונוב, שזכה שם במקום ראשון בתחרות של אנשי תקשורת לזריקות מ־3 (ניצח את קיס אקרבוים, המפציץ ההולנדי המפורסם; א"פ). הניג הצליח עם אותו שילוב בלתי אפשרי של ישראלי מפוזר ששוכח כל חפץ בדרכו וסגנון דיבור קולני שבקצהו חיוך מבויש, לקנות את ליבם של גדולי העולם. מספרים שיצחק רבין נחת עם מסוק בהלוויית אביו בחולון, ושאריק עצמו נכנס ויצא בלשכתו של אהוד ברק. הגישה המיוחדת שלו אפשרה לו ליצור כבמאי טלוויזיה וקולנוע ממתקים מהסוג של "רבין־פרס", שעוקב אחרי מאבקיהם של שני היריבים־שותפים האלה.

הוא התאים את עצמו לתעשיית הטלוויזיה המשתנה, התחבר מקצועית ורגשית לאבי ניר ב"קשת" והביא לו מאמריקה את "מונית הכסף". לחבריו היה נאמן מאין כמותו. הוא היה מסוגל לעמוד בכניסה לשער המרכזי במדיסון סקוור גארדן, ליד מאבטח בגודל מקרר שלא מכיר אף אחד, ועדיין להורות לו להכניס בהינף אצבע 20 חברים מהארץ, שהודיעו לו רק הבוקר שהם פה בלי כרטיס. הוא העז לעשות בבוסטון גארדן מה שלא העזו לעשות פלוגות הסדרן בבלומפילד וימק"א.

בצהרי שישי התאספה במשך שנים קבוצה של עיתונאי ספורט ועסקנים סביב השולחן במפגש הסטייק, ודנה באירועי השבוע. הניג היה מגיע באמצע הארוחה, ויו"ר הפועל ת"א כדורסל דאז, אברהם פלדה, ביקש מהמלצר לעמוד עם כוס קפה ליד הניג ולעשות כאילו הוא מפיל אותה עליו בטעות. המלצר התקרב להניג עם הכוס (הריקה) והתברבר עם הידיים בכוונה. הניג קפץ לשמיים בבהלה לקול צחוקו של השולחן, אריק התעשת, הביט בפלדה וסינן: "כשתצטרך, אל תבקש ממני לתרום לך דם".

לפני שנה, בגיל 71, נולדה אלי, בתו הראשונה והיחידה, ואריק, שהקדים את זמנו, פתח עוד מעגל שנסגר עכשיו. נזכור אותו תמיד.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו